התיאורים עדיין מצומצמים מדי ואת השיחה עם המלאך גבריאל אפשר לכתוב קצת יותר בהרחבה
ועדיין הפיסוק קצת מפריע לי...
חמש שנים עברו.
מאז שמתתי שמו צו הריסה על ביתי הקטן, ואימי ואחי הוגלו לרחוב.
"הלוואי וזה לא היה קורה" אני אומרת כשקולי ספוג געגועים, אני מסתכלת מלמעלה על אימי ואחי ואומרת "אני מתגעגעת אליכם"בעוד דמעות מלוחות זולגת על לחיי החיוורות.
"את יכולה לחזור אליהם" אומר לי המלאך גבריאל, ניצוץ ניצת בעיני למשמע דבריו "באמת? תוכל לעשות זאת?" אני אומרת בתקווה, "כן, אבל רק בתנאי אחד"הוא משיב, "איזה תנאי?"אני שואלת כשאני כבר יודעת שאסכים להצעה, "שהם ישכחו הכל" הוא אומר, ואני עונה במנוד ראש "אני מסכימה".
כנפי הלבנות נתלשות ממקומן בכאב בל יתואר ,ואני צונחת מענני הלבן.
"שלום לך גן עדן"אני אומרת בחיוך.
אני נוחתת על האספלט על יד אימי ואחי, "שלום לכם" אני אומרת ברכות.
אחי מסתובב בהפתעה ומחוויר למראי "זה לא יכול להיות, קים?"חצי שואל חצי צועק ורץ לחבק אותי.
"תודה לך המלאך גבריאל" אני צועקת אל השמיים, אימי מנשקת למצחי ומצטרפת לחיבוק.
לאחר שאני משתחררת מהחיבוק אני לוקחת נשימה עמוקה. אני לוקחת מיקרופון ,עולה על שרשרף וצועקת ברצינות גמורה "תקשיבו כולם, לי נימאס מהממשלה שלוקחת בתים!, לי נימאס מהממשלה המושחתת! ,לי נימאס מזה שממשלתנו, זו שבחרנו בה, כל כך אכזרית לתושביה!",אני ממשיכה לצעוק בכל הכוח "ואני רק רוצה להתגורר בבית,לגור שוב בביתי הדל!"וכשאני צועקת זאת עולות בי הדמעות. "ואני יודעת שלכל אחד ואחד מכם יש חלום, חלום שהממשלה הרסה!, והחלום שלי זה להתגורר שוב בביתי הדל!, לא תסרבו לבקשה של ילדה קטנה, נכון?"אני אומרת ושואלת בו זמנית. אבל אף אחד לא מסתובב...
סליחה על קצת ניסוח מחדש אבל בגדול....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
