לגבירה יש שני כלבים שחורים, והם ממש מפחידים. הם עומדים משני צדדיה ועיניהם רושפות לעומתי. פיותיהם מזילים ריר וחושפים שיניים אימתניות. אני מבינה באיזשהו מקום, שהם המגנים שלה. הם לא יזוזו ממנה ויעשו הכול כדי לעצור את מי שינסה לפגוע בה. על מנת לחסל אותה, אני אצטרך לעבור דרכם...
אבל כל זה יקרה אחר כך. כי בינתיים הן שתיהן צוחקות בפראות. "אל תפגעו בי, אני מתחננת." אני אומרת, משחקת אותה הכי פגיעה ומסכנה שאני יכולה להיות. הן בטוחות שאין לי מושג לגבי הכוחות שאני חשה שעולים בי, שאני חסרת אונים (והאמת? אני ממש לא... מוזר, אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, אבל ברור לי שזה יהיה מאוד כואב לשתיהן...).
"מה נעשה בה, מלכתי?" יוליה שואלת.
"לא יודעת. אבל הרעיון שלך להשתמש בנער כפיתיון היה מעולה. היא הגיעה לכאן מהר מאוד, מרצונה!"
"אני ממש מבקשת שלא תפגעו בי. בבקשה..." אני ממשיכה את המשחק.
"מצטערת מותק. לצערי אנחנו כן נפגע בך. נפגע בך ממש חזק. כי את עם כל טוב הלב שבך עוד תהפכי לנו את היער הנפלא הזה למקום של אגדות ושמחת חיים, וזה כל כך לא מה שאנחנו רוצות!"
"כן!" יוליה ממשיכה את דברי הגבירה ומשתלהבת. "עד עכשיו רק הנער ניסה לעשות פה טוב. ועכשיו גם את הגעת! ואת הרבה יותר חזקה!"
"אני? חזקה?" אפילו אני לא האמנתי למשחק שלי. כמה קל לעבוד עליהן!
"את חזקה, מותק." הגבירה אומרת. "ואנחנו נחסל אותך לפני שתביני עד כמה. יוליה, תכניסי אותה לתוך הכלוב."
חמש דקות לאחר מכן אני מטפסת על סולם, כשיוליה עומדת מתחת ומאיימת עלי בחרב שלופה שמא אחשוב לרגע לרדת למטה או להפסיק לטפס. אני עולה שלב אחרי שלב עד שמגיעה לכלוב. הוא פתוח ואני נכנסת פנימה. יוליה מפילה את הסולם, ואני תקועה בכלוב יחד עם הנער, שלא ממש יכול לעזור לי כרגע – הוא כבול ומהופנט.
כעת הבעתה מתחילה לגאות בי. איזו מטומטמת אני! הייתי יכולה להתעמת איתן למטה. עכשיו אני תקועה בכלוב, וברור לי לגמרי מה הן הולכות לעשות!
ואכן חששותיי מתאמתים. יוליה מסובבת גלגלת, והכלוב מתחיל לרדת למטה, למטה... אל תוך השלולית המבאישה. והיצורים שם למטה רעבים....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
