פרק 1, עולם חדש.
שריפת הנשק.
טוב, את כל הפרקים של עולם חדש כבר קראתי לפחות פעמיים. זה המשחק האהוב עליי בכל האתר, ויש לו לדעתי את הסיפור והדמויות העמוקים ביותר. הרבה אנשים דיברו על לכתוב סיפור שמספר את המשחק, אבל אני גאה להיות הראשונה שעושה משהו
את הדמויות הראשיות כתבתי בכתב בולט ברגע שהן פועלות. המון *המון* דמויות עזבו במהלך המשחק, העלמתי אותן בדרך יצירתית כלשהו.
דמויות שהשתתפו פחות מפרק ולא היו גורם מרכזי בעלילה השמטתי.
ככל שהפרקים מתקדמים, ככה הדמויות מצטמצמות ונהיות עמוקות יותר, ואפשר לפרט על כל אחת יותר. הפרק הזה הוא סוג של הקדמה, אין בו המון עלילה.
מקווה שתהנו מהסיפור ושהצלחתי להעביר את הקסם שבמשחק.
בגאווה, אני ;)
~*~
קבוצת גנבי הנשמות הקטנה התמקמה ליד בריכה קטנה בשולי היער. כולם ידעו שפלוגות של שומרי הנשמות מגיעות לכפרים הקרובים וכדאי להיות שם לפניהן. טלרין וקטרין יצאו לצוד, כשהשאר נשארו במחנה.
<B>טלרין</B> דרכה מיתר בקשת שלה וכיוונה אל ארנבת תועה שמצאה את דרכה לטווח שלה. היא עמדה לשחרר את המיתר, אבל אז החץ זינק מהמיתר ונחת על האדמה.
"מה קורה כאן?" מלמלה טלרין בבלבול. היא התקופפה כדי להרים את החץ, אבל הוא זינק על נוצותיו והחל לרקוד על האדמה מולה. "קטרין," התנשפה, "למה החץ שלי עף באוויר כשאני לא כישפתי אותו?"
<B> קטרין </B> משכה בכתפייה. "אל תתקרבי לחץ בשום אופן!" אמרה בחדות. טלרין הביטה בחץ בחשדנות, כשלפתע אשפת החיצים שלה רעדה על גבה וכל החיצים זינקו משם. טלרין השתטחה על האדמה והם ננעצו בעץ מולה. "אני נאבקת בכלי הנשק שלי, לעזאזל!" אמרה וחמקה מהפגיון שטס לעברה מחגורתה.
<B> אייר, דיימן ושרלוט</B> נשארו במחנה שלהם ליד האגם, מתכוננים לצאת ברגע שטלרין וקטרין יחזרו. אייר ושרלוט ישבו על גדות הבריכה, אייר עם ידה על להב החרמש שלה, מלטפת בתנועות עדינות בשיעמום. דמותה השתקפה במים- שיער שטני עד המרפקים, עיניים בצבע של דבש ועור בהיר. אייר הושיטה את ידה אל חגורת הסכינים שלה בציפיה לאחוז בסכינה, אבל היא לא הייתה שם. "לעזאזל." אמרה בעצבנות. היא החליפה מבט מבולבל עם שרלוט. כלי הנשק של אייר החלו לרחף באוויר ולהסתחרר סביבה. לאחר כמה שניות פלט החרמש קללה, ואייר נעצה בו מבט מאשים. "הי, זה לא היה נחמד!" החרמש שקשק "אבל זה היה נכון!" בעוד אייר תופסת את ראשה בשתי ידיה בתקווה שלא איבדה את שפיותה לגמרי (היא כן), שרלוט ניסתה לתפוס את הגרזן שלה מהאוויר. לא, זה לא עמד להצליח לאף אחת מהן, ושפתיה של אייר ביטאו מילה אחת כשלא נשארה ברירה- "לברוח."
באותו הזמן בערך, עברו שתי נערות בדרך צדדית שעוקפת את היער כשהנשקים שלהן התמרדו נגדן. בטח היה משעשע לצפות בזה מהצד, אבל <B>מייטי וליליאן</B> היו מבוהלות. "ליליאן? יש לך מושג מה זה?" שאלה מייטי והסיטה קווצת שיער שחורה מעיניה הירוקות הענקיות והבהירות. "לא." ענתה ליליאן, ששיערה הזהה לשל מייטי כמעט נחתך מהגרזן המעופף שלה. היא צמצמה עיניים ירוקות כהות. "נמאס לי מזה. את תתפסי את שלי ואני את שלך." סיננה בכעס. הבנות התנפלו על הנשק המעופף ללא הצלחה יתרה.
הכאוס היה מוחלט ביער ובעיר הקרובה. בצד אחד של היער, דיימן התעשת וניסה לעזור לבנות לתפוס את נשקיהן, וגילה שגם הפגיון שלו נעלם. הקבוצה התחילה לסוג מהיער באיטיות. דיימן כמעט נתקע בשרלוט פיזית, היא ואייר עצרו מתנשפות כשהנשקים בעקבותיהן.
הקרב הכולל היה מפחיד. קטרין ניסתה לחסום חיצים בחולצתה בדיוק כשטלרין התחמקה מסכין מעופפת והביטה בזוג החדש. "זאת לא אייר?" שאלה בפליאה. "לא ראיתי אותה המון זמן." שרלוט ואייר השתלבו בקרב, אבל איכשהו עיני כולם היו נשואות אל שרלוט, שחייכה בזמן שהנשקים תקפו שוב ושוב. רעיון הבזיק במוחה, והיא צעקה, "אתם יודעים, אלה שיש להם כוחות מים הם מה-זה עלובים!" טלרין נהמה בכעס, אבל האחרים היו עסוקים בלהישאר בחיים. "וגם אדמה זה לא משהו!" המשיכה שרלוט לקרוא בתעוזה, "ואוויר, בכלל!"
כולם הפנו מבטים כועסים אל שרלוט. המחשבות אצל כולם היו ברורות- זאת רק עוד אויבת. כולם התנפלו על שרלוט, שהתכופפה ושחררה פרץ אש אדיר. הנשקים נשרפו והתפוררו, וגנבי הנשמות נפלו על האדמה מבולבלים.
"הי!" קראה אייר לאחר כמה שניות, תוך חיוך גדול. "את באמת חושבת ככה?! זה היה מעליב..." היא זינקה אל שרלוט והטיסה את שתיהן באוויר, כשקבוצת גנבי הנשמות הקטנה עוד זועפת על האדמה.
מייטי וליליאן עצרו מתנשפות באמצע היער והסדירו את נשימתן. אני חייבת להשמיד את כלי הנשק, חשבה מייטי בפחד. היא תמיד פחדה מהם, אבל לא הראתה את זה. עכשיו נדמה שכל פחדיה מתגשמים. "אם לא נשמיד אותם..." מלמלה מייטי לעצמה בעוד ליליאן מתרחקת לחפש משהו שיעזור להן. מייטי ירתה כדור אש לעבר הקשת והחיצים שלה, ואז עוד אחד, ועוד אחד. היא נבהלה מהעוצמה, אבל המשיכה להפציץ את כל נשקיה באש זהובה. היא עמדה שם במשך כמה שניות עד שקלטה שהאש לא נחלשת. מייטי התחילה לרוץ לכיוונה של ליליאן כשהגיצים מרצדים מעץ אחד למשנהו. "שרפה-אין זמן להסביר- בואי!" מייטי משכה בידה של ליליאן וזרקה גם את נשקיה ללהבות מאחוריהם. שיעול חזק נשמע, וחומת אש היתמרה מעליהן, מכסה את היער בעשן מעוור.
שריפת הנשק.
טוב, את כל הפרקים של עולם חדש כבר קראתי לפחות פעמיים. זה המשחק האהוב עליי בכל האתר, ויש לו לדעתי את הסיפור והדמויות העמוקים ביותר. הרבה אנשים דיברו על לכתוב סיפור שמספר את המשחק, אבל אני גאה להיות הראשונה שעושה משהו
את הדמויות הראשיות כתבתי בכתב בולט ברגע שהן פועלות. המון *המון* דמויות עזבו במהלך המשחק, העלמתי אותן בדרך יצירתית כלשהו.
דמויות שהשתתפו פחות מפרק ולא היו גורם מרכזי בעלילה השמטתי.
ככל שהפרקים מתקדמים, ככה הדמויות מצטמצמות ונהיות עמוקות יותר, ואפשר לפרט על כל אחת יותר. הפרק הזה הוא סוג של הקדמה, אין בו המון עלילה.
מקווה שתהנו מהסיפור ושהצלחתי להעביר את הקסם שבמשחק.
בגאווה, אני ;)
~*~
קבוצת גנבי הנשמות הקטנה התמקמה ליד בריכה קטנה בשולי היער. כולם ידעו שפלוגות של שומרי הנשמות מגיעות לכפרים הקרובים וכדאי להיות שם לפניהן. טלרין וקטרין יצאו לצוד, כשהשאר נשארו במחנה.
<B>טלרין</B> דרכה מיתר בקשת שלה וכיוונה אל ארנבת תועה שמצאה את דרכה לטווח שלה. היא עמדה לשחרר את המיתר, אבל אז החץ זינק מהמיתר ונחת על האדמה.
"מה קורה כאן?" מלמלה טלרין בבלבול. היא התקופפה כדי להרים את החץ, אבל הוא זינק על נוצותיו והחל לרקוד על האדמה מולה. "קטרין," התנשפה, "למה החץ שלי עף באוויר כשאני לא כישפתי אותו?"
<B> קטרין </B> משכה בכתפייה. "אל תתקרבי לחץ בשום אופן!" אמרה בחדות. טלרין הביטה בחץ בחשדנות, כשלפתע אשפת החיצים שלה רעדה על גבה וכל החיצים זינקו משם. טלרין השתטחה על האדמה והם ננעצו בעץ מולה. "אני נאבקת בכלי הנשק שלי, לעזאזל!" אמרה וחמקה מהפגיון שטס לעברה מחגורתה.
<B> אייר, דיימן ושרלוט</B> נשארו במחנה שלהם ליד האגם, מתכוננים לצאת ברגע שטלרין וקטרין יחזרו. אייר ושרלוט ישבו על גדות הבריכה, אייר עם ידה על להב החרמש שלה, מלטפת בתנועות עדינות בשיעמום. דמותה השתקפה במים- שיער שטני עד המרפקים, עיניים בצבע של דבש ועור בהיר. אייר הושיטה את ידה אל חגורת הסכינים שלה בציפיה לאחוז בסכינה, אבל היא לא הייתה שם. "לעזאזל." אמרה בעצבנות. היא החליפה מבט מבולבל עם שרלוט. כלי הנשק של אייר החלו לרחף באוויר ולהסתחרר סביבה. לאחר כמה שניות פלט החרמש קללה, ואייר נעצה בו מבט מאשים. "הי, זה לא היה נחמד!" החרמש שקשק "אבל זה היה נכון!" בעוד אייר תופסת את ראשה בשתי ידיה בתקווה שלא איבדה את שפיותה לגמרי (היא כן), שרלוט ניסתה לתפוס את הגרזן שלה מהאוויר. לא, זה לא עמד להצליח לאף אחת מהן, ושפתיה של אייר ביטאו מילה אחת כשלא נשארה ברירה- "לברוח."
באותו הזמן בערך, עברו שתי נערות בדרך צדדית שעוקפת את היער כשהנשקים שלהן התמרדו נגדן. בטח היה משעשע לצפות בזה מהצד, אבל <B>מייטי וליליאן</B> היו מבוהלות. "ליליאן? יש לך מושג מה זה?" שאלה מייטי והסיטה קווצת שיער שחורה מעיניה הירוקות הענקיות והבהירות. "לא." ענתה ליליאן, ששיערה הזהה לשל מייטי כמעט נחתך מהגרזן המעופף שלה. היא צמצמה עיניים ירוקות כהות. "נמאס לי מזה. את תתפסי את שלי ואני את שלך." סיננה בכעס. הבנות התנפלו על הנשק המעופף ללא הצלחה יתרה.
הכאוס היה מוחלט ביער ובעיר הקרובה. בצד אחד של היער, דיימן התעשת וניסה לעזור לבנות לתפוס את נשקיהן, וגילה שגם הפגיון שלו נעלם. הקבוצה התחילה לסוג מהיער באיטיות. דיימן כמעט נתקע בשרלוט פיזית, היא ואייר עצרו מתנשפות כשהנשקים בעקבותיהן.
הקרב הכולל היה מפחיד. קטרין ניסתה לחסום חיצים בחולצתה בדיוק כשטלרין התחמקה מסכין מעופפת והביטה בזוג החדש. "זאת לא אייר?" שאלה בפליאה. "לא ראיתי אותה המון זמן." שרלוט ואייר השתלבו בקרב, אבל איכשהו עיני כולם היו נשואות אל שרלוט, שחייכה בזמן שהנשקים תקפו שוב ושוב. רעיון הבזיק במוחה, והיא צעקה, "אתם יודעים, אלה שיש להם כוחות מים הם מה-זה עלובים!" טלרין נהמה בכעס, אבל האחרים היו עסוקים בלהישאר בחיים. "וגם אדמה זה לא משהו!" המשיכה שרלוט לקרוא בתעוזה, "ואוויר, בכלל!"
כולם הפנו מבטים כועסים אל שרלוט. המחשבות אצל כולם היו ברורות- זאת רק עוד אויבת. כולם התנפלו על שרלוט, שהתכופפה ושחררה פרץ אש אדיר. הנשקים נשרפו והתפוררו, וגנבי הנשמות נפלו על האדמה מבולבלים.
"הי!" קראה אייר לאחר כמה שניות, תוך חיוך גדול. "את באמת חושבת ככה?! זה היה מעליב..." היא זינקה אל שרלוט והטיסה את שתיהן באוויר, כשקבוצת גנבי הנשמות הקטנה עוד זועפת על האדמה.
מייטי וליליאן עצרו מתנשפות באמצע היער והסדירו את נשימתן. אני חייבת להשמיד את כלי הנשק, חשבה מייטי בפחד. היא תמיד פחדה מהם, אבל לא הראתה את זה. עכשיו נדמה שכל פחדיה מתגשמים. "אם לא נשמיד אותם..." מלמלה מייטי לעצמה בעוד ליליאן מתרחקת לחפש משהו שיעזור להן. מייטי ירתה כדור אש לעבר הקשת והחיצים שלה, ואז עוד אחד, ועוד אחד. היא נבהלה מהעוצמה, אבל המשיכה להפציץ את כל נשקיה באש זהובה. היא עמדה שם במשך כמה שניות עד שקלטה שהאש לא נחלשת. מייטי התחילה לרוץ לכיוונה של ליליאן כשהגיצים מרצדים מעץ אחד למשנהו. "שרפה-אין זמן להסביר- בואי!" מייטי משכה בידה של ליליאן וזרקה גם את נשקיה ללהבות מאחוריהם. שיעול חזק נשמע, וחומת אש היתמרה מעליהן, מכסה את היער בעשן מעוור.