"אז, נעבור לסלבריטאית הבאה שלנו, טיילור מקגינטי," ונסה כחכחה בגרונה והמשיכה, "היא נולדה בבאלישאנון ועברה לגדול בפורטלויס, היא באה את כל הדרך מאירלנד לארצות הברית, ופשוט פרצה דרך פה, היא לא נחה לרגע. היום, סוף סוף, הודלף שם הסרט לו לוהקה טיילור. אז מי מביא את הפופקורן, בגלל שיש סרט חדש בדרך מבית היוצר של ג'וני לארסון. רוצים עובדה עליו? הוא ממש מוצלח, גאון קטן בן 12.אז, כן, חברים, השמועות נכונות. ברגעים אלו מפיקים סרט לרב- המכר 'גנבת הספרים.'"
***
אשלי
אני צופה בה. המחשבה הראשונה היא, 'אלוהים, היא כל כך סקסית ויפה'. המחשבה השניה היא, 'אלוהים, אני כזאת סטוקרית. מה אני עושה?'. המחשבה השלישית היא, 'תפסיקי לחשוב! רק תסתכלי, החוקים לא תקפים כשטיילר מולך'. ואחר כך אני פשוט ממשיכה להזיל ריר. ולבהות בה. אני מתבוננת בה מורידה את החולצה, פותחת את הקרסים של החזייה האדומה מבית ויקטוריה סיקרטס. אני מעבירה את עיניי משדיה, מידה בי קאפ מושלמת, לזרועות ולרגליים. היא פותחת את הרוכסן ומורידה את מכנסיה. ואני צופה בה. כל הזמן. אני יודעת שזה שגוי, שזה לא נכון ולגמרי סוטה. אבל אני לא שולטת בזה.
טיילור הייתה מיוחדת במינה. השיער שלה היה בצבע לא מוגדר, שילוב של אדום ובלונד וקצת חום. הגוף שלה היה כגוף של בת 14. היא מברישה עכשיו את השיער שלה, מתכוננת ללכת לישון. אז ההופעה נגמרה, היא הלכה לישון, וכך גם אני.
למחרת, צפיתי בה שוב מתלבשת, מברישה את שערה, הטקס הרגיל. היא לקחה את התיק החום שלה, ויצאה מחדר השינה. אני משתנקת קלות, וממהרת לעשות אותו דבר, כדי לתפוס אותה לפניי שתצא.
"ה-היי, טיילור,” קצת גימגמתי. “אממ, בוקר טוב,”
“בוקר טוב, אשלי,” היא אמרה במבטא האירי שכל כך אהבתי, אבל לא מסירה את העיניים החומות שלה מהסמארטפון שלה, עדיין מחזיקה כוס קלקר שמכילה קפה.
"ל-לאן את הולכת?”
"בית קפה, עם חברה,” היא ענתה לי בהיסח דעת גמור.
חברה. בית קפה. אני מתמלאת בקנאה, איזושהי בחורה אחרת, ברת מזל, תזכה לזמן עם טיילור. ואני? צריכה להסתפק בהצצה מטרידה.
"המממ, איזה חברה?” רציתי לדלות קצת מידע.
טיילור מביטה בי במבט משונה, “את בטח לא מכירה אותה. האני. האני נורמנדי."
“נשמע מוכר,” ממש לא. מי זאת?
“אה-הא,” טיילור נעה באי נוחות מסיומת. אחרי הכל, די עקבתי אותה. “תקשיבי, יש משהו דחוף? אני פשוט ממש צריכה לצאת כבר,”
"אוה, לא, לא משהו חשוב, אני מניחה. ת- תיהני," אני אומרת. היא חייכה חיוך מאולץ ונבוך ונכנסה למעלית. היא נופפה לי, חייכתי אליה, ודלתות המעלית נסגרו.
אני נכנסת בחזרה לדירה, טורקת את הדלת. אני זורקת את עצמי על הספה המטופשת מעור ומדליקה את האל- סי- די של 50 אינץ' שלי. כאילו שאני צריכה את כל הדירה המזורגגת הזאת, את ספת העור שעלתה הון לא קטן, את הסלון הענק הזה. טיילור הייתה הסיבה היחידה, האחת והיחידה. אני מדפדפת בערוצים, וכרגיל, מגיעה לערוץ פלייבוי המוכר והאהוב. 'אקסטרים בערום'. אחת התוכניות החדשות בערוץ. דוגמניות שוות ולוהטות במיוחד מגיעות לתוכנית כדי לעשות את הדברים הכי מפגרים שיש, קפיצות בנג'י למיניהן וכל מיני פעולות אקסטרים אחרות, בערום (איך ידעתם?). אישית, אני לא כל כך אוהבת את התוכנית הזאת, אין מספיק ערום. כאילו, מה הטעם, כשהחגורות בטיחות מסתירות את כל החלקים המעניינים יותר? ומה הפעם? נסיעה במין רכב שטח או משהו. אני רואה שתי דוגמניות שאני זוכרת שראיתי במגזין ווג של החודש, צורחות ומתנשקות זו עם זו כאילו סוף העולם בא, והן נידונו למוות. אני מנסה לדמיין אותי ואת טיילור שם, ערומות, ברכב מסוכן, עושות את המעשה המפגר ביותר שעולה לנו בראש, מתנשקות. כמה רומנטי. אני נאנחת ומכבה את הטלוויזיה, אין לי מצב רוח לזה. בדרך כלל יש לי. אבל יש לי מצב רוח לשוקו חם. תמיד יש לי. אני גוררת את עצמי למטבח הענקי שלי, ומוציאה את כל המצרכים שאני צריכה בשביל השוקו, הדבר היחידי שיכול לנחם אותי חוץ מאוויטה ומטיילור, כמובן. בטרם הוספת האבקה אני מטפטפת טיפה של מנטה כדי להוסיף רעננות, משהו שאני משוגעת עליו. באפיסת כוחות פיזית ורגשית אני מגיעה לחדר השינה שלי, מניחה את הספל המהביל על השידה ופשוט קופצת אל הכריות בצבעים החמים והמנחמים, שם חיכתה לי אוויטה, האמריקן אקיטה בת השלוש שלי. אוויטה הבחינה כנראה בייאוש שלי, ובאה כדי ללקק אותי. אני מצחקקת בעצבות מסוימת, וחושבת עד כמה הפרווה של אוויטה דומה לשיער של טיילור. מבחינת שילוב הצבעים הייחודי, אני מתכוונת. הפרווה של אוויטה הייתה כל כך גסה לעומת השיער המשיי של טיילור. אני חושבת על המיטה הענקית שאני שוכבת בה, מיטה שבחלומות שלי חלקתי עם טיילור. בחלומות. רק בחלומות. במימד האינסופי של הדמיון שלי טיילור שלי, ואני שלה. אולי מתישהו החלומות יהפכו למציאות.
אולי.
אני שותה לגימה מהשוקו ונאנחת, בעוד אוויטה מגרגרת בקול פינוק כתגובה לליטופים שלי. יש הרבה דברים לחשוב עליהם, כשיש זמן. אני חושבת על הפעם הראשונה שראיתי את טיילור, מופיעה בוויקד. ואז חשבתי על הפעם הראשונה שראיתי אותה, פנים אל פנים. זה היה לפניי 3 חודשים בערך. ראיתי אותה בהשקה של הקולקציה החדשה של שמלות הערב של אלינור הייל, ההשקה הראשונה מתוך שלוש שצריכות לצאת. היא באה בגלל היותה סלבריטאית, ואני כי אבא'לה משך קצת בחוטים. היא לבשה שמלה ארוכה בצבע בז' שהתאים לשער שלה, והתאים לנעליים הגבוהות שנעלה. היא הייתה... זוהרת. ולא רק בגלל האיפור. הינומה עטפה אותה, גרמה למראה הפשוט והיפהפה להראות יותר, יותר הכל. האור שהפיצו הנברשות הענקיות גרמו ליהלומים שעטפו את צווארה של טיילור לקרון עוד יותר ולהחזיר קשת צבעונית קטנה. ואני הסתכלתי בה, ואני ידעתי, שהיא שלי. מצחיק, עוד לא ידעתי על הנטייה המינית שלי אז. אני עדיין לא בטוחה. אני יודעת שאני מאוהבת בטיילור, אבל התאהבתי בבחורים אחרים בעבר, ואני אהבתי אותם. אז מה זה אומר עליי? הקראש שיש לי על טיילור הוא מקרה אחד, או שאני תמיד נמשכתי לבחורות בדרך כזו או אחרת? אני לסבית? בי? מה אני, לעזאזל?
אני מלטפת את אוויטה מאחורי האוזן שלה, כמו שהיא תמיד אוהבת. אני מריצה בראשי זכרונות ורגעים שהייתי בהן עם טיילור. הייתה הפעם ההיא, שקראתי במדור הרכילויות שטיילור עוברת לגור בבניין המפואר והענקי הזה, איך התווכחתי ונלחמתי עם הסוכנת נדל"ן ההיא שלא רצתה להעביר את הדירה לרשות מישהי שאין לה שם. אבל שוב, עם קצת עזרה מאבא הכל אפשרי.
אני זוכרת שעזרתי לטיילור להעביר את הארגזים, כמה זמן בהיתי בה, בולעת כל מילה שהיא אמרה במבטא האירי שלה שהשתלב בשפה האנגלית. אני שאלתי אותה למה היא לא שוכרת אחרים כדי לעשות את העבודה. היא אמרה, “אני לא צריכה עזרה בהכל, את יודעת,” היא מתחה את ידיה והמשיכה, “קצת פעילות לא תזיק.”
כן, אני זוכרת את המילים המדויקות שלה.
אחד מהזיכרונות הכואבים שלי שכללו את טיילור הוא התקופה שהיא יצאה עם כוכב הבייסבול הידוע לשמצה ג'ייסון 'גוץ'' גוצ'מן. הם התמזמזו ואני צפיתי בה, ירוקה מקנאה. הוא היה סתם רודף שמלות שוביניסטי מגעיל. מתלהב בקעקועים המכוערים שלו שכיסו לו את כל החזה. כן אנשים, ראיתי את זה. אבל ברצינות, מה הבעיה עם הגוף האנושי כמו שהוא? למה צריך לכסות הכל בקעקועים ופירסינג וסיליקון וכל החרא הזה? לטיילור לא היה כלום על עורה, אני יודעת. רק 2 חורים באוזניים, וזהו. יפהפייה כמו שהיא. הייתי שמה על פול ווליום הקלטה של משחק אחד שהוא הפסיד בו (והחבטה באה, ו- וואו! גוץ' מפספס אותה בין הרגליים!! זאת פאדיחה שנזכור לנצח, הא?) וזה היה גורם לו מבוכה ענקית. אני יודעת שזה מרושע, אבל הוא היה זורק אותה אחר כך לטובת זנזונת עם גוף של ניקי מינאז'.
אפילו שאני כנראה לסבית/ בי, אני לא חושבת שזאת מחמאה.
שוב, מי צריך סיליקון בתוך הציצים או השפתיים או הטוסיק שלו? לא אני!
אני נזכרת בפעם ההיא שהיא באה אליי עם דמעות מהולות באיילינר ומסקרה, ואני פתחתי את הדלת, מבוהלת ומופתעת. היא נכנסה והתייפחה, וממש התנחלה לי על הדירה. לא שהיה לי אכפת, אני מאוהבת בה, דדאאא. היא פתחה את המקרר והוציאה את הצ'ופ סוי עוף. היא חטפה את הנודלס התמימים מצ'יינה טאון וקפצה על הספה שלי. היא ניסתה לאכול, ואני הסתכלתי עליה, עצובה בגלל שהיא בוכה ושמחה בגלל שהיא פה, בדירה שלי, איתי, ברביעי בערב. ניגשתי אליה, ושאלתי אותה מה קרה. היא שמטה את המקלות הסינים והסתכלה עליי. העיניים שלה היו מלאות דמעות, השיער הבלונדיני- חום- אדמדם שלה היה דבוק למצחה שטוף הזיעה. שבילים של איליינר זלגו על לחייה הסמוקות, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את היופי שבאין-יופי.
"אוולין,” היא משכה באפה והתייפחה, שוב, מנגבת את אפה עם סוודר הקשמיר שלה. “לפעמים היא פשוט מגעילה אותי.”
אז הנה הסיפור. אוולין וטיילור יצאו לבית קפה, בפעם המיליון ואחת. בדרך הן עברו בפארק ההוא ליד קפה 'פלט וויט' (רק שם המלצרית תמיד שמה את האדינבורו רוק בצלחת חרסינה ליד ספל התה של טיילור) , לשם הן הלכו, והן ראו זוג גאה. שני ההומואים נראו בערך בני 23, והם התנשקו. בעוד טיילור חשבה שזה לגמרי חמוד ומתוק ושהיא כל כך שמחה שהם לא בארון ולא מתביישים בנטייה שלהם, אוולין חשבה בדיוק ההפך. היא חשבה שהומוסקסואליות זאת מחלת נפש, פיגור וחלאת האדם. השתיים נקלעו לריב ענק, ואוולין נסעה במונית לפה. כשטיילור סיימה לספר את המאורעות שעברו עליה, היא הביטה בי בעיניים ענקיות ומחתה את דמעותיה, סוודר הקשמיר שלה כבר מלוכלך מאיילינר ומסקרה שנמרחו עליו. חבל, הוא מהיקרים. ואז היא רצה, שוב, לעבר המטבח. היא פתחה את הארון הקטן שלי, שהכיל את כל הממתקים שלי. כן, אני אוהבת ממתקים. הוא העמיסה על הידיים שלה טווינקי, אדינבורו רוק ופליינג סוסר (שאין בארצות הברית, אני קונה את זה באינטרנט. כי ככה), והרבה, הרבה, ליקריץ. 'וואו,' חשבתי אז. 'אני לא היחידה שמטורפת על זה'. היא הפילה את כל המתוקים שלי על שולחן הקפה שבסלון, והתחילה עם האדינבורו רוק. לקחתי קצת ליקריץ, וניחמתי אותה קצת.
"אני פשוט לא יודעת, אני לא יודעת,” היא לחשה.
"לא יודעת מה?” לחשתי בחזרה, מתקרבת אליה קצת כדי גם לקחת מהמרשמלו הטעימים.
"למה באתי אלייך.”
והיא נישקה אותי. ואני נישקתי בחזרה. שפתיה נפשקו, וטעמתי את הנשיקה הזאת. היא הייתה כל כך עדינה, הססנית, לא עונה על כלום, לא מחייבת. הנשיקה הלסבית הראשונה שלי. ידיי נכרכו סביב צווארה, וידיה הסתבכו בשערי. לאחר זמן שנדמה כמו כמה ימים שטופי שמשף או אולי אפילו כמה שנים, הרפינו זו מזו, הלבבות שלנו באותו קצב, אפה מול אפי, ואני מרגישה את הנשימות הקצובות שלה.
וזה הזכרון הכי מתוק שיש לי ממנה, יותר מתוק מסוכריית גומי (כן, זה אפשרי!), יותר מחזק
מהכל. ועם הזכרון הזה נרדמתי.
***
כתבתי עם בת דודה של מגנוס, הופ לשעבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
