יום אחד, כשהסתובבתי חסר מעש בבית, מצאתי מכתב שאמא שלי כתבה לחברתה בגרמניה לפני כמה חודשים, וששכחה לשלוח אותו. נרשם בו:
"בס"ד.
היי לימורה. מה המצב? מה קורה? מה נשמע? מה עניינים? אצלי הכל בסדר, תודה ששאלת. אצלנו בארץ עכשיו חודש אפריל, זאת אומרת שחוגגים בישראל את פסח. בדיוק היום, כמו בכל יום, נזכרתי בביקור שלנו אצלכם במינכן. אני אוהבת את גרמניה בכלל, ואת אירופה בפרט. אני זוכרת שהיה אצלכם נורא קר, שקפא לי המוח. ראינו משחק כדורגל בשלג, שמהקור הכדור נהיה כתום, מסכן. מאוד התרשמתי מהחוכמה של הילדים שם, שכבר בגיל 3 מדברים גרמנית. אם תהיי בארץ, אז תרימי טלפון או שתתקשרי.
חיבוקים ונשיקות, עופרה".
המכתב הזכיר לי שניהלתי יומן בזמן שהייתי עם אמא ודורי במינכן, ולכן מיהרתי לשלוף אותו, ולקרוא:
"יומני היה קר,
היום הגענו למינכן. יש בעיר הזאת מין חן שכזה, למרות שיש כאן קור כבד, ממש הארד קור. אמא התחילה לעשות קטעים כבר במונית לשדה התעופה. היא שאלה את הנהג כמה יש תוספת תשלום על המזוודות. כשהוא ענה שזה בחינם, היא הורתה לו שייקח את המזוודות, והיא כבר תגיע. כשהוא ציין בפניה שגם העובדה שאני ודורי נוסעים לא מוסיפה למחיר, היא אמרה שתמיד טענה שאנחנו לא שווים כלום. בסוף הנסיעה היא שילמה לו חצי מהמחיר, כי גם הוא נסע. במטוס, אמא התעקשה לשבת במחלקה ראשונה, והשתכנעה לעבור למחלקת תיירים רק אחרי שהסברתי לה שמחלקה ראשונה לא מגיעה למינכן. היא רצתה שניסע קודם לבוואריה, ורק אחר כך להמבורג, כי אסור חלב אחרי בשר. כשהיא הדהימה אותי בידיעה שמינכן היא בירת בוואריה, ושהיא העיר השלישית בגודלה בגרמניה אחרי ברלין והמבורג, עניתי בפליאה: 'מה, כן?', והיא הגיבה: 'מה, לא?'. חבל שבמקום לכתוב ביומן על חוויות מגרמניה, אני כותב על אמא, אבל זה מקור ההנאה העיקרי שלי כאן".
אמא חלפה על פניי, ומיהרתי לעצור אותה כדי להעביר ביקורת על המכתב שכתבה:
"איך את מרשה לעצמך להשאיר ככה מכתב פתוח? לא למדת לקח מהפעם ההיא שכתבתי לעצמי את מילות השיר 'הקיץ האחרון', וחשבת שזה מכתב ההתאבדות שלי? ולמה את כותבת בס"ד אם את לא יודעת מה זה אומר?". "זה אומר שכותבים את זה בסד ימין למעלה", הוכיחה, "וזה ראשי תיבות של בית ספר דתי. אני יודעת, כי למדתי בבית ספר דתי". "אלה ראשי תיבות של 'בסיעתא דשמיא'", לימדתי, "'בעזרת השמים' בארמית". "מאיפה לי לדעת ארמית?", הצטדקה, "נולדתי בארמניה?". "את גם מנשקת מזוזות בלי לדעת שבפנים כתובה קריאת שמע", האשמתי. "קריאת שמה של מי?", התפלאה.
אמא היא טיפשה בזמנה הפנוי, ויש לה הרבה זמן פנוי.
"בקשר למכתב", חזרה לנושא, "האמת היא שממש לא אהבתי את גרמניה, סתם התחנפתי ללימורה. תאמין לי, ישראל יותר יפה מחוץ לארץ. אני גם לא שוכחת את הזוועה שעשו הנאצים לעם שלנו, כשרצחו את הספורטאים באולימפיאדה. בגלל זה אני לא קונה מוצרים מתוצרת גרמניה. חוץ ממכונת כביסה, תנור ואוטו, כי הם עובדים ממש טוב".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
