פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1496 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים סיפור לאלון דוידי
אהרון לקח אותי בסירת משוטים לאורך החוף, פעם אני חתרתי ופעם הוא, אחרי שעה הגענו למה שהיה פעם רידינג.
כשהוא הוריד אותי על החוף כבר התחיל להחשיך.
"אל תכנס למים זה מסוכן, אין מציל..." הוא גיחך, "ברצינות, יש שם דברים מוזרים עכשיו, תזהר."
"בסדר." אמרתי.
"שלום ילד, אני מקווה שיהיה בסדר ותחזור."
"גם אני." אמרתי.
קפצתי מהסירה המים היו ירוקים ומגעילים והרטיבו לי את המכנסיים.
החוף היה ריק, על החול נחו שקיות ניילון קרועות, גושי זפת חסרי צורה וצדפים מוכתמים.
התחלתי ללכת הביתה.
רחוב הירקון.
על הקיר מולי מרוסס באותיות שחורות מרוחות, "גם אתה תמות.", כאילו שלא ידעתי.
אני מחזיק את האקדח חזק ביד, הוא קצת חלוד בקצה. יש לי חמישה כדורים בפנים, ובכיס שתפור למכנסיים יש סכין מטבח ארוכה שחידדתי בעצמי.
עמוד חשמל ענק חוסם את הכביש, אני קופץ מעליו וממשיך ללכת.
"תל אביב ריקה. חוץ מהכנופיות שרק מחכות לטפשים כמוך. אי אפשר לגדל שם כלום. מה יש לך שם?"
"אני מחפש את הבן שלי."
"אתה צוחק עלי?"
"נשבע לך."
"בן כמה הבן שלך?"
"שלוש עוד מעט ארבע."
"הוא היה בתל אביב כשזה קרה?"
"כן." אני אומר בכבדות.
הוא נאנח, "תגיד תודה שאתה חי ותשאר פה."
שתקתי.
"לא זוכר שמישהו חזר משם." אמר לי אהרון, "ואת האמת, לא הרבה ניסו, צריך להיות ממש מטומטם כדי לעזוב את הכפר. יש לך אוכל ואנחנו צריכים ידים עובדות. יש גם כמה נשים פנויות, אני מאמין שתמצא מישהי, אפילו שאתה כזה מכוער."
"תודה על הצעה." אמרתי, "אבל אני חיב לנסות למצוא אותו."
"אתה באמת מאמין שילד בן שלוש נשאר בחיים שם?"
"אני חייב לפחות לנסות למצוא אותו."
"אתה מתאבד."
האש בערה, גיצים עפו באוויר, חשוך.
"אולי." אמרתי. "אז אתה תיקח אותי או לא?"
"אתה ילד גדול ארז, תעשה מה שאתה רוצה." הוא אמר בקול זועף.
הוא היה מעדיף שאני אעשה מה שהוא רוצה ואולי הוא צדק, אבל זה כבר לא משנה, אני פה.
מכוניות שרופות נחות בשורה ארוכה בצידי הכביש המתפורר.
משהו זז, אני מסתכל, חתול מיילל בין הקוצים, הוא רזה וחולה, משהו צהוב נוזל לו מהעין. אני זורק עליו אבן, הוא בורח ונעלם בין ההריסות.
ממשיך ללכת, בצד ימין שלט פח חלוד כתוב עליו "מכולת העצמאות.", משתחל פנימה. על הדלפק מחשב מרוסק. מדפי מתכת מכוסים אבק וחול, נילונים קרועים על הרצפה. מקרר אפור סגור. אני פותח אותו, הריח כל כך מסריח שאני סוגר במהירות ולא חושב לנסות לחפש שם שום דבר.
מתחת למקרר אני מוצא קופסת פלסטיק קטנה עם רסק עגבניות. פותח ובולע את הרסק בשניה, זה מתוק ומגעיל. אני מוציא את המימיה ושותה מים לשטוף את הטעם.
יוצא החוצה, משאית מתקרבת. אני מזנק חזרה למכולת.
מתנשף, אני מציץ החוצה.
המשאית נוסעת לאט מאוד, מאחוריה קשורים בשרשראות ילדים וילדות, רובם ערומים, הם רזים מאוד, שזופים, כמעט שחורים, הם לא מביטים הצידה רק על הרצפה.
אף אחד מהם הוא לא הבן שלי.
לאחת מהשרשראות קשורה גופה של ילדה קטנה עם שיער חום ארוך, הגופה נחבטת בערמות האבנים והידיים שלה מקפצות כמו בובת סמרטוטים שמישהו מושך לה בחוטים חזק מדי.
על המשאית עומדים גברים, לרובם אין חולצות, יש להם ביד קלשונות, מוטות ברזל, יש גם שנים עם רובים.
מאחורי המשאית הולך גבר שמן ונמוך שמחזיק בשרשרת ברזל שני כלבי זאב רזים עם פרווה מדובללת ולשון ענקית אדומה, משתלשלת החוצה.
אחד מהכלבים מתחיל לנבוח, "שתוק!" אומר הגבר השמן ובועט בו, הכלב מיילל, הם ממשיכים ללכת, הרעש נחלש עד שהוא נעלם לגמרי.
אני נושם עמוק ונרגע לאט.
הפה שלי יבש, אני שותה קצת מים מהמימיה, אוכל ביסקוויט יבש מהתרמיל ויוצא החוצה.
מדרום אני רואה את מה שנשאר מבניין העיריה, תל של גושי בטון ענקיים, שבורים.
בקצה הרחוב חבית בוערת ולידה שני אנשים לבושים סחבות.
אני פונה ימינה, אני לא מכיר כאן את הרחובות וזה כבר לא משנה, כי כל הרחובות דומים, חורבות, אבק ועשבים ירוקים, אפורים שאי אפשר לאכול.
זקן שוכב על המדרכה, יש לו תחתונים שחורים עם חורים ועינים בוהות שלא מביטות לשום מקום.
הוא רזה מאוד, אפשר לספור לו כל עצם בגוף, השיער שלו לבן, חשבתי שהוא מת, אבל אני מתקרב ורואה שהוא נושם.
"אין לי כלום אל תהרוג אותי." הוא ממלמל.
"יש לך תחתונים."
"אין לי כלום אל תהרוג אותי." הוא חוזר וממלמל.
בשניה האחרונה אני שומע את השריקה ליד האוזן, אני מתכופף, משהו פוגע בי חזק בברך, אני צורח.
גבר גבוה עם זקן ושיער ארוך שחור, רץ אלי, ביד שלו יש מוט ברזל מחודד.
אני שולף את האקדח ויורה, הוא נופל בצרחה.
הגבר עם השיער הארוך שוכב על האדמה ומחרחר, הכדור פגע בו בבטן, שמתכסה בנוזל שחור, הדם מציף עכשיו את הריאות שלו, עוד מעט הוא ימות.
"הרגת אותי." הוא לוחש בתדהמה.
"עוד לא." אני אומר, אני תולש את מוט הברזל מהיד שלו ומכניס לו אותו בראש פעמיים בכל הכח, אני שומע רעש של גולגולת מתפצחת.
האיש עם הזקן מת.
אני לא רואה את הזקן עם התחתונים השחורים, כנראה ברח.
אני מפסיק לרעוד ומפשיל את המכנס, יש קצת דם ופצע לא עמוק.
אני יושב ליד הגופה של האיש עם הזקן עוד כמה דקות ואז אני מתחיל לחפש את התיק שלו.
לא מצאתי כלום, אני ממשיך ללכת.
איפה הבית שלי?
תילי אבנים שבורות, חול ולכלוך,
ניירות קרועים עפים ברוח,
עצים יבשים שאין עליהם שום פרי.
אני צועק "ארנון! ארנון!"
שקט.
מחשיך, השמש שוקעת.
קר לי, מתכסה בשמיכה הקרועה ומנסה להרדם.
חולדות צווחות בין החורבות.
בחלום אני רואה את ארנון,
אני רץ לחבק אותו, אבל לא משנה כמה מהר אני רץ, אני לא מצליח להגיע אליו.
הוא עומד רחוק ממני ידיו רזות ,עיניו גדולות, עייפות, מושפלות, הוא בוכה וצורח, אבא, אבא!!! אבא בא!
אני צועק בכל הכח, אבא פה...
מתעורר לתוך החושך ולא נרדם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים גם בקריאה שניה זה מרתק. yaelhar
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים תודה על המחמאה. דוידי
לי אין כח לכתוב ספר שלם כזה, שני העמודים האלה כל כך העיקו עלי, בחיים לא העיק עלי משהו שכתבתי כמו זה. (וכמו שאת יודעת יש המשך קצר...)
נורא אהבתי את "הדרך", בעיני זה ספר נהדר, אבל אין סיכוי בעולם שאני אכתוב ספר כזה, זאת חוויה מוחשית בלתי נסבלת עבורי.
אלה קטעים שקוטעים את ספר המתח שלי, במעין סיפור מקביל, שעוסק ביכולת לחזור.
רוב הספר הוא ארז בראון, שנון, ציני, מנסה למצוא שיווי משקל בעולם שלא מפסיק להתנדנד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים למה נכנסתי לזה על הבוקר? נתי ק.
דוידי, בפעם הבאה תשים סימן אזהרה - תוכן מצמרר או משהו כזה. מצד שני, אולי "סיפור לאלון" היה צריך לשמש תמרור אזהרה, הרי הוא אוהב אפוקליפסות...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים מצטער דוידי
זה היה הקטע הכי קשה לכתיבה בשנים האחרונות, זה חלק מספר המתח שאני לקראת סיומו, חלום של ארז בראון...
אני אחסוך ממך את ההמשך :)
נו מה קורה? עוד ארבעה ימים?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים ביום א' בעזרת השם ועוד כמה שמות:-) נתי ק. (ל"ת)
-
-
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים או. כן. אלון דה אלפרט
״הדרך״, כאן. חזק. נעים ומחריד כאחד לדמיין את הדבר הזה קורה.
וגם אני הייתי הולך לחפש את הילד שלי. למרות שעד מודיעין עכשיו....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-5 חודשים זה היה ממש מצמרר שרון (ל"ת)
-
