"אני יודע שאתה כאן," אמר האב.
החדר היה ריק כמעט לחלוטין. האב היה שרוע בו על מיטה לא מוצעת, עיניו עייפות ודביקות, והוא קורא בספר מדע בדיוני כלשהו. אולי הוא קורא, רוב הסיכויים שהוא פשוט תוקע מבט אטום בדפים, אותם דפים שבעבר היוו לו נחמה כה גדולה ברגעים הקשים, בלילות הארוכים והלבנים, כשחיבק והרגיע את בתו הבוכייה והכאובה, בתו שאיננה כה קטנה אך בכל זאת, חיבק וליטף כאילו הייתה תינוקת, כי מה עוד יכל כבר לתת לה, לנערה חולת הסרטן ששום טיפול רפואי לא הצליח לעצור.
בצדו השני של החדר הקטן והלבן הייתה מיטה נוספת. על המיטה שכבה נערה. יתכן ולא הייתם מזהים שזוהי נערה, כיוון שגופה קטן, ושערה קצר, ובכל זאת – נערה. טיפולי הכימותראפיה ידועים כמעכבי התפתחות. עיניה עצומות, פניה רגועות, והיא ישנה שינה עמוקה, שנת ישרים. האב, שהנו גם רופא, יודע כי זוהי שינה עמוקה ונטולת חלומות. מוט אינפוזיה שניצב ליד המיטה נושא עליו שקית מורפיום, והסם המרדים זורם אל גופה הקטן של בתו. האב מביט בפני בתו הרגועים, השלווים, היפים, הפנים שהוא כה אוהב. כמה שנים כבר לא ראה את פניה כה רגועות? מאז שפרצה בה המחלה הארורה הזו? שש שנים?
"כן, שש," ענה לו הקול.
האב הרים מבטו בבהלה. זוהי שעת לילה מאוחרת, בבית חולים גדול, וקולות הנחירות של שאר הילדים החולים עולים מהחדרים הסמוכים. מי עוד נמצא כאן? ואז הוא נזכר. הרי יש כאן עוד מישהו. הוא דיבר אליו קודם לכן, חש בנוכחותו – המוות.
והנה לנגד עיניו ראה האב צלם שחור הולך ולובש צורה, ומתגבש לכדי דמות שחורה, שאמנם נראית אנושית, אך היא לא אנושית כלל וכלל. זהו המוות. והוא היה כאן לפני שהאב היה כאן, והוא יהיה כאן הרבה הרבה אחריו. כל עוד ישנם חיים, גם המוות יהיה.
והמוות התיישב על המיטה, לצד האב. והוא הושיט את ידו השחורה משחור וליטף את ראשו של הגבר העצוב, הגבר החזק, הרופא הבכיר שכל כך הרבה אנשים במדינתנו הקטנה חבים לו את חייהם, קצין הרפואה במיל' שחיילים פצועים נפחו את נשמתם בין זרועותיו, אך עוד רבים רבים מהם ניצלו בזכות מהירות ידיו ועקשנותו ונחישותו. והגבר החזק הזה החל לבכות. כאן, בלילה, בבית החולים, שהוא מקום עבודתו אך כעת לנצח יהיה גם מקום צערו ואסונו, הוא התייפח, הגבר החזק והחכם. מצד אחד הבת, ישנה שינה עמוקה ורגועה, חיה את רגעיה האחרונים, ועוד מעט תעבור לשם, לצד השני, האפל, ותהפוך לבתו של זה שמלטף את הגבר, מרגיע אותו. "תבכה", אמר המוות, "זה בסדר, תבכה. לידי מותר לבכות." והגבר התייפח, לא מודע לכמות הדמעות העצורות שבתוכו, נהר של דמעות זורם מבין עיניו. ואיפה בתו, הילדה של אבא, שתקום משנתה אל אביה המתייפח ותחבק את ראשו ותאמר "אל תבכה אבא'לה. אל תבכה." היא בשנתה העמוקה, העמוקה. ורק המוות מחבק ומלטף.
"זה בסדר." הוא אומר. "מותר לך לבכות".
והגבר מביט מבין מסך הדמעות בדמות המוות, בצלם השחור, והוא מזהה שם אהבה. הוא מזהה שם חום. הוא מבין שהבת הולכת לידיים טובות. אפלות, לא ברורות, אבל טובות. והוא פורש זרועותיו ומחבק את המוות. "תשמור לי עליה." הוא לוחש לצלם השחור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
