טלוויזיה סוני. שחור לבן. שנת 75. עשר שנים היא ניצבה על שידה בפינת האוכל, נדלקת בשבע בערב, נכבית לכל המאוחר באחת עשרה. כמעט שלוש שנים אני גר בקומה שמתחת לטלוויזיה הזאת, ממתין כל יום לאותה גרירת רגליים נעולות כפכפי עץ שעורן הוטלא שוב ושוב על ידי אותו סנדלר, כפי שמחכים לקריאת המואזין, משולחן המטבח או מחדר השינה, עד הקיר שמתחת לחלון בפינת האוכל. עוד מעט תהיה השעה שבע והצעדים כבר מהדהדים בכל רחבי הבית שלי.
כשסוף סוף היא נדלקת. אני נרגע. את הקול של תוכנית החדשות היומית אפשר לשמוע היטב גם בדירה שלי. הם לא שומעים כל כך טוב, שני הזקנים שגרים מעלי. ואני, ששומע רק מוסיקה באוטו, התרגלתי. אני מבין מה קורה כשאני מקשיב לתוכניות החדשות שהם רואים.בשבילי זה מספיק.
לפני כמעט חודשיים, כשפגשתי את הזקנה בחדר המדרגות, היא אמרה שהטלוויזיה לא כל כך בסדר. היא סיפרה את זה כפי שהיא נוהגת לספר על מחלה קלה, איזו דלקת אוזניים או שפעת שיש לנכד שלה. שני פסים שחורים צמחו לה, לסוני, מלמעלה ומלמטה, אבל את כל מה שבאמצע רואים יופי, היא אמרה. מיהרתי, אז אמרתי לה שאולי זה יסתדר. כן, כן, היא אמרה. זה בטח יסתדר.
אחר כך פשוט לא ראיתי את הזקנה במשך כמה שבועות. אני חושב שזה היה סוף הסמסטר ורוב הזמן למדתי, בעיקר אצל חברים. אני רק זוכר שערב אחד, אחרי שנגמרו כל הבחינות, חזרתי לדירה, הכנתי איזה משהו לאכול ותוך כדי שאני נשען על השיש אני פתאם שומע את השקט ובחוץ כבר חושך. נבהלתי. עזבתי הכל ורצתי למעלה, דופק על הדלת שלהם בפראות ומתחיל להירגע כשאני שומע את הצעדים שלה בפנים והיא צועקת בעברית עם המבטא הפולני הזה שלה בטון עולה ויורד, כמו סירנה של אמבולנס, "רגע רגע רגע". היא פתחה לי את הדלת ואני כמעט התנפלתי עליה, מבסוט מזה שלא קרה לה כלום. נכנסתי פנימה, ואני רואה אותו, את הזקן, יושב על כסא, לא יותר מחצי מטר מהטלוויזיה, והכיסא שלה, הריק, עומד שם לידו, ורק הפרצוף של חיים יבין נראה באמצע המסך, מדבר אליהם בקול רציני וחלש, אבל ממש ממש חלש. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין. כבר לא שומעים, היא אמרה לי. צריך לקנות טלוויזיה חדשה.
הצעתי לה שאקח אותם מחר לעיר לקנות טלוויזיה. במילא סיימתי את הבחינות וזה לא שהיו לי תוכניות לחופש הזה. היא מיד הסכימה. אפילו נראתה נלהבת, למרות שהתנתה את זה בכך שאוכל אצלם מחר בצהריים. הסכמתי והבטחתי לה שבינתיים אברר אצל מי כדאי לקנות. לפני שיצאתי היא אמרה "אבל בלי צבע. תדע לך שצבע מקלקל את העיניים". אמרתי לה שאי אפשר לקנות היום טלוויזיה בשחור לבן. בלית ברירה היא אמרה "טוב, אבל בלי שלט". חשבתי שעם זה כבר נתמודד מחר וירדתי לאכול.
למחרת לקחתי אותם לרחוב הנמל, לחנות של רכטמן. לא היו שם טלוויזיות בלי שלט, אז הסכמנו שאת השלט היא תשמור במגירה וחזרנו עם גרונדיג צבעונית, 32 אינצ'. אחרי שסחבתי אותה לדירה שלהם, שלוש קומות בלי מעלית, והנחתי אותה במקום הטלוויזיה הישנה, שאלתי אם היא רוצה שאוריד איתי את הסוני. היא שאלה אם אני רוצה אותה. אמרתי שלא, אני לא צריך טלוויזיה. האמת היא שלא היה לי מספיק זמן לחשוב, אחרת אולי הייתי לוקח אותה. הרי ידעתי שאצלה לא זורקים כלום. היא אמרה שתמצא מישהו שצריך.
אכלתי איתם צהרים. קציצות שאלוהים יודע ממה הן עשויות. מזל שתמיד יש אצלם חזרת, ככה שאפשר לא להרגיש את הטעם. את הפרפלאך שלה אני דווקא אוהב. היא מכינה אותם לבד ואני, עד שעברתי לגור כאן, אף פעם לא טעמתי את זה.
בערב חזרנו לשגרה. שוב ידעתי מה הולך. שמעתי שהיתה איזו פצצה ברחוב שלנו. איזו חבילה שהיתה מונחת ליד פח אשפה ציבורי והתפוצצה. אף אחד לא נפגע, אבל זה הסביר את כל הסירנות והמשטרה שהיתה פה כל אותו אחר הצהרים.
בימים הבאים נתקלתי בה די הרבה במדרגות. אני חושב שהיא חיכתה ליד הדלת שלה ופתחה בכל פעם ששמעה אותי, קוראת לי כדי לספר על הטלוויזיה, איך היא לא מצליחה למצוא מי שירצה אותה. היא התקשרה כבר לוועד למען החייל ולוויצו ולאיזה הוסטל לנשים מוכות, ולמרות ש"הטלוויזיה מצוינת" הם כבר לא רוצים שחור לבן. אבל ביקשה שלא אדאג, היא כבר תמצא.
אתמול, כשחזרתי מהאוניברסיטה, שוב היה בלאגן ברחוב. היו מחסומים והשוטרים לא נתנו לאף אחד להיכנס. המון אנשים עמדו שם, ליד המחסומים, והסתכלו. מזל שהבנין שלי נמצא קרוב לתחילת הרחוב, קצת לפני המחסומים. למרות שזה היה בצהרים, הייתי עייף ורק רציתי לעלות ולשכב קצת לנוח. בערב היא דפקה על הדלת שלי, הזקנה, רצתה לספר לי מה קרה. מסתבר שהיא מצאה למי לתת את הטלוויזיה שלה. המוכר באחת החנויות ברחוב, חנות לבגדי ילדים, מהחנויות האלה שחצי מהסחורה נמצאת על סטנדים מחוץ לדלת, לקח אותה בשביל הבת שלו שבדיוק התחתנה וגרה בויז'ניץ, מין שכונה של חרדים, "רק בשביל לשמוע חדשות", היא אמרה. בצהרים הוא סגר את החנות, אבל את הטלוויזיה השאיר ליד הדלת, עד 4, כי מי כבר יקח אותה. הרובוט של המשטרה, שהגיע כמה דקות לפני ארבע, פוצץ לסוני שלה את הצורה. היא הייתה עצובה, הזקנה, אבל אני שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
