אני הכעס.
אני זועם ומתפרץ בנחשולים גדולים. אני שונא את העובדה שאנושיים מניחים את כל הרגשות שלהם בתיבה. ואני יודע איך אנחנו עובדים, מן הסתם. אנחנו דחוקים בתיבה. מתחננים שיוציאו אותנו החוצה וייתנו לנו לפרוץ לחופשי. להתבטא על פניו של האדם ועל פי מעשיו.
והאדם מפלה בינינו.
אני העצב והכאב.
ודוקר בתוך הגוף כשאנחנו מגששים בחשיכה, מחפשים אחרי פתח, פרצה. אנחנו הולמים את עצמינו נגד התיבה תוך כדי זעקות עמומות שנשמעות רק בראש של הגוף. "החוצה! תשחרר אותנו!"
ואנחנו תקועים בתוך תיבות, ולא יכולים לצאת. אנחנו רוצים לנשום. אנחנו רוצים חופש.
אני הבלבול.
ואנחנו, הרגשות, מתערבלים ולפעמים פורצים ביחד, ואז אדם מוצף בכל כך הרבה רגשות מבלבלים. דיכאון ושמחה, כעס ורוגע, והוא שקוע בהבעה מוזרה.
האדם הוא יצור חמום מוח. כל אדם ואדם. אני יכול לקבוע את זה. אני יודע את זה. ואני יכול לגרום לבן אדם להפוך אפילו יותר חמום מוח משהוא באמת.
אני החופש.
ואני חנוק וסגור בתוך התיבה. מתפלל לרגע שבו יוציאו אותי החוצה. אני חיי מפתיחה לפתיחה, ישותי נשחקת בזמן שאני סגור בתיבה, וכשאני יוצא? אין מאושר ממני.
אני רק רוצה להישאר בחוץ.
אני התקווה.
ואני יודע שיום יבוא ויוציאו אותנו מהחשיכה, מהתיבה. ואז נהיה חופשיים, אנשים בפני עצמינו.
אני רק מחכה שמישהו יוציא אותנו החוצה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
