מכירים את אור?
לא, השאלה הזאת לא נכונה.
ראיתם פעם את אור?
אתם יודעים מי היא עכשיו, ומי היא הייתה?
ואם לא - זאת הנערה ההיא, עם הפרצוף העצוב תמיד. בעצם, הוא היה ככה. פעם.
אור הייתה שם תמיד, לאורך כל הזמן, לאורך השנים. כבר שמונה שנים ביחד, מכיתה א'. ואף אחד לא היה מודע לקיומה חוץ מאשר היה צריך אותה, או ברכילות הכיתתית, אני עוד זוכר איך כולם קראו לה מתנשאת, שדווקא הם התנשאו עליה.
מעולם לא הפריעה בשיעורים, תמיד היא מקשיבה בעיניים בוחנות ובניצוץ בוהק שריצד בהן. היה לה, ויש לה, חן מסויים שלא היה קיים אצל שאר הבנות, והבנים, כמובן. היא מיוחדת בכל כך הרבה דרכים.
אבל בהפסקות? היא שתקה. רוב הזמן קראה ספר, שירבטה משהו במחברת, או כתבה בה. או אפילו נעצה מבט מזוגג בקיר.
לעיתים רצתה לפלוט מילים לתוך שיחות קרובות אליה, אבל מעולם לא אזרה אומץ להשתתף. וכשאזרה? נפלטו גמגומים מפיה שהסוו משפטי חוכמה ממושכים.
שמתי לב אליה והכרתי בקיומה רק ביום שאיבדתי בחוכמתי שטר של מאה שקל, והיא הייתה זו שניערה את כתפי ודחפה את השטר לידי.
מאז הסתכלתי וראיתי אותה. את אור, הילדה המכונסת בעצמה שנראה שהאור היחיד שהפיצה הפך עמום, או כבה לחלוטין.
יום אחד החלטתי לגשת אליה ולדבר איתה. השיחה התבררה ככישלון נחרץ כשהיא גימגמה בלחץ מופגן וברחה משם.
מאז ניסיתי להתקרב, והצלחתי.
ומה שגיליתי מעל הקליפה המכונסת בתוך עצמה היה אדם שבור. שונה, מיוחד. אדם שאחרים השפילו אותו והרסו אותו, ומאז הוא לא מסוגל לתקן את עצמו לבד.
אז אני עזרתי לה.
אספתי את השברים יחד איתה, ולא מעט פעמים נשרטתי באצבעותי ודמי ניגר. אבל המשכתי. המשכתי בשביל אור, המשכתי בשבילי. בשביל כל השנים ההן שבהן לא הכרתי בקיומה, ופתאום מתגלה מולי אדם אחד. מיוחד.
אהבתי ואני אוהב את היצירה שלי, את העזרה שלי ואת הפעולה שלה. את עיצוב השברים שלה לאדם טוב יותר, כך אמרה לי.
לא רק היא הפכה לאדם טוב יותר.
אני זוכר את הפעמים ההן, שבהן היא סיפרה לי הכל. על כל הכאב שלה. הרבה פעמים בכתה ואני מחיתי את הדמעות, חיבקתי אותה ועודדתי אותה. וכשנשקתי לה לראשונה, היא לא נרתעה ממני.
ועכשיו, אחרי הכל, כשאור נכנסת לחדר היא לא מרכינה את הראש, אלא עומדת זקוף. החיוך מרוח על שפתיה. ופניה הטובות הפכו אותה ליפה יותר. יש לה חברות, ובנים רודפים אחריה. אבל זה לא מפריע לי, כי היא שלי.
כשהיא עצובה, היא פונה אליי, ואני מעודד אותה כדי שלא יישברו אותה שוב ויהרסו את הטוב שהיא הפכה אליו.
אם תראו אותה, לא תשכחו.
אם אתם מכירים אותה, אתם בטח מחייכים חיוך קטן, כי כל מה שסיפרתי נכון.
אז היא הילדה ההיא שנכנסת לחדר והוא מואר כולו באור אחר. היא זאת שמעלה חיוכים על פנים של אנשים בחיוך קטן, או בהערה מצחיקה כזאת או אחרת.
אולי שמעתם עליה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
