אני מקווה שאתם מודעים לזה שזו לא אני באמת...
הסתכלתי על ציפורני המשוחות באדום, ושוב, הרגשתי שזה יותר מדי. האדום הבוהק על עור השנהב שלי, לא נראה לי מוכר. בחיים לא שמתי לק שהוא יותר כהה מוורוד בהיר שהוא כמעט שקוף. זה פורים. שכנעתי את עצמי. מותר לי להיות יפה, לשם שינוי. אבל עדיין לא הרגשתי בנוח. בסדר, תקראו לזה צניעות או משזה לא יהיה, אבל באמת הרגשתי נורא עם עצמי- אחת מהתחפושות הכי מושקעות, שפתיים מרוחות בגלוס זוהר מדי, עיפרון כחול בעיניים, ושיער גלי מכוער אסוף בחצי קוקו. נראיתי די טוב. באסה. מה ייקרה אם אני אראה את דביר? לא, אין לי קראש עליו. אבל יש לי הרגשה שלו יש עלי. אולי לא קלטתי את זה נכון ואני עם חור רציני בהשכלה בנושא בנים, אבל זה מה שהוא משדר... אויש, הוא מכוער.
מזג האוויר היה נחמד בגבעת שמואל. לא הייתה רוח חזקה מדי, אבל היה קצת קריר. דבר שכמעט ולא הרגשתי, כי נתלתי על ידה החמה של אימי. הורדתי בעצבנות את החצאית שהתחילה לעלות לי שוב. כמה שהתחפושת יפה, ככה היא פחות נוחה, רטנתי לעצמי בראשי. תמיד תחשבי על ה'אחר כך'. המשכתי להזכיר לעצמי. לפני שנתיים, סבלתי מכאבים נוראיים בלסת כתוצאה מברזלים בשיניים. סבתא שלי ניחמה אותי בכוס תה חם בדיוק כמו שאני אוהבת, וגם במשפט שליווה אותי מאז. עצמתי את עיניי, ודמיינתי לעצמי את הטרנינג הזרוק שלי, ואז התחושה המנחמת שלו על גופי... התמסרתי לתחושה המענגת... וכמעט נתקעתי בעמוד. אמי משכה אותי לפני שראשי נחבט בו, ונעצה בי מבט חשדני. כמעט הגענו לבית הכנסת, לקריאת המגילה שבדך כלל, זה כולל: צרחות, בכי, בלאגנים, רעשנים, כאב ראש, בחילות, מגרנות, ובעיקר- סלידה עצמית.
"את יודעת אם עוד משהו מתחפש בבית הכנסת?" שאלה אותי אמי. נעצתי בה מבט מאשים.
"איך אני בדיוק אמורה לדעת?!" נשכתי את שפתי התחתונה.
"שאלת את יעל או משהו...?"
"לא."
"למה?
"היא בכלל לא באה לבתי כנסת- לפחות בלי חצאית מיני, ואני ממש בספק אם תבוא לקריאת מגילה." אמרתי בבוז.
"אני עצמי לא יודעת אם מתחפשים היום לקריאת מגילה..." היא אמרה בהיסוס. "שאלתי אותך כי רציתי לדעת אם יש עוד משהו שמתחפש בבית כנסת. שלא יווצר מצב שרק אתן תהיינה מחופשות."
"מה?!" שאלתי בתסכול. "הדר שאלה משהי?" אחותי ואני התחפשנו לאותו הדבר, הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה שרק אנחנו נהיה מחופשות עם כל הקהילה. אמי משכה בכתפיה. המשכנו ללכת בשתיקה בזמן שסרטים שלמים רצים לי בראש. יופי, אז הנה באה ירדן ארד, יפה מתמיד, עם כל משפחתה, רק היא ואחיותיה מחופשות... דביר ינסה ליצור איתי שיחה אחר כך, עם פוני מכוער על הצד, ורבקה תנעץ בנו מבטים מהצד, ותשפוך את זה עלי אחר כך. בחיי, אני שונאת את פורים. אני שונאת להתבלט. אני שונאת עיניים, מבטים ננעצים... אני לא יפה, אבל גם לא ממש מכוערת. אין בי שום דבר מיוחד חוץ מטוסיק מוצק במיוחד שאני לא מפסיקה לרטון עליו ועל המטר שבעים שלי באזני הורי.
"רגע, לאן הולכים?" שאלתי שהורי פנו לעבר הקרוון הצפוף. "לא הולכים למתנ"ס?!"
"לא... אנחנו השנה עושים רק עם הקהילה... אם תרצי, תכלי ללכת לשם בבוקר." אבי הסביר. נפלא! מקום צפוף. מלא רעש. מלא ילדים קטנים. מוות. אני לא אשרוד.
אז שרדתי איכשהו את קריאת המגילה. נשמתי לרווחה ויצאתי החוצה מהקרוון הדחוס. דביר לא היה שם! גם לא רבקה! אבל הרגשתי כמו מתה. השנה התחפשתי לשש בש. פשוט לקחתי חצאית בסיס וחולצה לבנה והדבקתי משולשים ודיסקיות. מסתבר שזו תחפושת ממש מושקעת, ויש את זה גם לאחותי, אז המבטים ליוו אותי כל הערב.
"וואו, איזו תחפושת! סוף הדרך! איזה שוס!" נועה נגשה אלי. נלחצתי. נועה היא אמא של דביר.
"אממ... הי! לא ראיתי אותך בפנים!"
"לא... אבל ענבר," ענבר היא אחותו של דביר, והחברה הכי טובה של אחותי רעות. "-היא רצתה להראות לחברות שלה את התחפושת." הסתכלתי מאחורי גבה וראיתי שהיא צודקת. רעות וענבר היו מוקפות בחברותיהן מהכיתה וכל אחת השוויצה בתחפושת שלה.
נועה פגשה את אימי והן התחילו לקשקש ביחד, ואני בצד, עם חיוך מזוייף שהלחיים כבר כואבות לי, אני מרגיעה את עצמי. פשוט תחשבי על אחר כך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
