הנערה
פרק 1
ים,אני צפה,אני בטוחה כאן,איש לא יכול לפגועה בי,אני בחלום.
שיערי החום צף במים אך לא נרטב גם בגדיי יבשים. אני נמצאת במצב הזה כבר ימים,טוב לי ככה.
קול,אני שומעת קול של ילדה קטנה,תמיד אני שומעת קול של ילדים,הם שואלים מתי אתעורר והאישה אומרת להם שהיא לא יודעת.
היה גם נער,את קולו שמעתי רק פעם אחת,אבל ידעתי שהוא תמיד כאן. מביט בי,שומר עלי מרחוק.
לא פעם דמיינתי את פניו,את שיערו,את עיניו. אני חושבת שהגיעה בזמן להתעורר.
"היא קמה!" צעקה הילדה בעלת שיער הזהב שישבה ליד מיטתי,היו שם עוד שלוש מיטות,כולן מוצעות ומסודרות,כולן ריקות,היה גם ארון גדול ושתי חלונות קטנים. מבעד לאחד מהם ראיתי עץ גדול ויכולתי לשמוע ציוץ של ציפורים,
"גברת לורה,הנערה התעוררה!" צעקה שוב הילדה,שמעתי צעדים וקולות של ילדים הם שאלו שאלות אך האישה לא ענתה,היא נכנסה לחדר,אישה מבוגרת בגיל העמידה,שיערה היה אסוף בפקעת שחורה ועל פניה חיוך רחב,היא נראתה לי אישה טובה.
"בוקר טוב. היפהפייה הנרדמת" אמרה,היא התקרבה אלי,הניחה את ידה על מצחי ומלמלה משהו לא ברור,
"היא בסדר,גברתי?"שאל אחד הילדים. לורה לא ענתה .
היו שם בערך עשרה ילדים,הם לא היו דומים אחד לשני מה שאומר שהם לא אחים. מה זה המקום הזה,מי אלו הילדים?
"איך קוראים לה?" שאלה ילדה אחת,הקטנה מבין כולם,
"אני לא יודעת חמודה" אמרה לורה ובקשה מכול הילדים לעזוב,הם לא הקשיבו לה.
"איך את מרגישה?" שאלה לורה,אני חושבת שהשאלה הייתה מיועדת לי,"בת כמה את?" שאלה.
"מה גרם לך להגיע למצב הזה?" היא מלמלה ."אולי היא אילמת?" אמר ילד בעל שיער חום,"אני לא חושבת" ענתה לו גברת לורה.
"היא צריכה לנוח" זיהיתי את הקול,זה היה קולו של נער.
הוא עמד בכניסה,נשען על המשקוף,הוא היה יפה למרות שלא חייך ונראה די כועס.
"הוא צודק"אמרה גברת לורה,
"כולם החוצה" אמר הנער וכולם יצאו,מלבד הילדה בעלת שיער הזהב.
"גם את,לריסה,הנערה צריכה לנוח" קולו היה עדיין ומשיי עכשיו,כשדיבר אל הילדה,הילדה צעדה לכיוון הדלת והנער ליטף את ראשה כשיצאה.
"תנוחי,איש לא יציק לך עכשיו" אמר בשקט והתכוון לצאת.לא רציתי שילך,לא רציתי להיות לבד במקום המשונה הזה."אתה יכול להישאר" ספק אמרתי ספק שאלתי.הוא הסתובב אלי והביט בי,כאילו לא מבין מה אמרתי."רק אם אתה רוצה" הוספתי,הוא אעביר את כף ידו בשיערו השחור וצעד לכיווני.
הוא התיישב במיטה שלידי,"אני יודעת שאתה מצאתה אותי" אמרתי,זכרתי את קולו מה היום הראשון,זכרתי מה אמר.
"כן" המשיך "אני מצאתי אותך בחוץ,היית מחוסרת הכרה,עורך היה קר כקרח.חשבתי שאת מתה.עד שלורה-אם הבית- בדקה לך את הדופק,היא אמרה שהוא חלש אבל שהוא קיים,אני יכול לשאול מה עשית מחוץ לבית שלי?"
איך אסביר לו שאני לא זוכרת. לא זוכרת מה עשיתי שם באותו היום,לא זוכרת איך קוראים לי,ולא בת כמה אני.הדבר היחיד שאני זוכרת זה את הים,וגם זה חלום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
