זה קטע ממש עצוב. אז מי שלא רוצה להיות עצוב או לבכות (לרגישים יותר) שלא יקרא.
הקטע בהשראה של שיר. (rascal flatts - what hurts the most)
*
כל כך הרבה מילים שהיא יכלה לומר לו...
אבל כל מה שראתה זה את אביה, ואת אימה עם היד על הפה ישובה על הספה.
"הכל בגללך!" היא צרחה עליו, על אבא שלה. הדמעות זולגות על פניה בלי שליטה. "הכל! בגללך!" היא נסתה להכות אותו. אבל הוא רק תפס אותה וחיבק אותה חזק, מאמץ אותה אל ליבו. הוא ליטף את שערה.
היא נסתה עוד כמה שניות להיאבק באביה, ואז פשוט הרגישה איך שהיא מתפרקת. היא קברה את פניה, ובכתה לתוך החזה שלו. הוא ליטף אותה בשערה, מרגיע אותה.
היא נזכרה...
נזכרה איך הייתה רצה איתו בשדה יד ביד. עם דוני, האחד שתמיד אהבה. איך הייתה יושבת איתו מתחת לעץ בשיא הקיץ ושותה לימודנה קרה. איך היו מדברים על כל מיני שטויות. איך היו מתנשמים אחרי ריצה ארוכה, נשכבים אחד ליד השנייה על הפגוש של הרכב שלו, מסתכלים אחד לשנייה בעיניים עם חיוך, ומתנשקים בלי אוויר. והיא נזכרה גם באותו יום שישבו במכונית החבוטה שלו. מין טנדר מיושן כזה, שהם נורא אהבו לרדת על ההזדקנות שלו.
הם ישבו שם, כשהרכב מכובה באמצע שדה חיטה קצורה, היא נשענת בנוחות על החזה שלו, מרגישה בטוחה בזרועותיו. הרגישה את חזהו עולה ויורד. מרגיע. הוא נישק אותה בקודקודה.
"הכל בסדר?" הוא שאל ברוך אחרי שתיקה ארוכה ונעימה. "זה בגלל אבא שלך?"
"לא." היא הנידה בראשה והזדקפה מעט כדי להסתדר ביתר נוחות. "חשבת פעם על העתיד?" היא שאלה כעבור רגע.
הוא לא אמר כלום. רק ליטף את זרועותיה. היא הפנתה את ראשה והסתכלה עליו.
"מה אתה רואה?" שאלה. עיניהם נפגשו.
"מה את רואה?" שאל חזרה בחצי חיוך עצוב.
"אני רצינית." היא אמרה.
הוא נשם, והמשיך ללטף את זרועותיה. עיניו הביטו קדימה.
"אותך." הוא אמר.
היא חייכה.
הוא ליטף את שערה והביט בה שוב. "אני רואה אותך." אמר עם חיוך.
היא הסתכלה עליו, רכנה ונישקה אותו ממושכות.
הם הביטו אחת בשנייה, ואז חייכו כשומרי סוד. היא פתחה את הדלת של הרכב ויצאה.
"היי!" הוא אמר אחריה, עדיין מחייך. "מה את רואה?"
הטריקה של הדלת, והחיוך השובב שלה ענו לו.
ועכשיו. הוא הלך.
זה ממש קשה להתמודד עם הכאב שהיא איבדה אותו. זה ממש קשה לכפות את החיוך הזה בבית הספר, כשהיא רואה את החברים הישנים שלהם, והיא לבד. זה ממש קשה לקום בבוקר, להתלבש, לחיות עם הצער הזה. אבל היא ידעה, שאם היא יכלה לעשות את זה, היא תחליף את כל המילים ששמרה בליבה. כל המילים שרצתה להגיד אבל לא אמרה. כל הזכרונות שלה ממנו. וזה מה שבעצם כאב הרבה יותר. העובדה שהם היו כל כך קרובים, והיה לה כל כך הרבה מה להגיד לו. אבל היא ראתה אותו הולך, והיא לעולם לא יכלה לדעת מה היה יכול לקרות. היא לא ראתה שלאהוב אותו, זה בעצם כל מה שנסתה לעשות.
היא התייפחה עוד יותר בזרועותיו של אביה. בוכה בלי מעצורים. נזכרת איך דוני חייך כשעלה לרכב.
לא.
היא לא יכולה להיזכר בזה שוב.
אבל זה חזר אליה.
הוא עלה לטנדר הישן שלו, מחייך אליה את החיוך האחרון שתראה.
היא זכרה איך ראתה מרחוק את התאונה. את הרכב השני שהתנגש בו, ואז את הטנדר המיושן מתהפך...
היא פרצה בבכי מחודש.
"לא..." היא אמרה. "לא, לא..." כתפיה רעדו מבכי. "לא..."
כל מה שרצתה זה לאהוב אותו. לחיות איתו.
*
עננים שחורים התאספו מעליה. היא רכנה על המצבה שלו. לא היה אף אחד בחוץ.
היא הניחה פרחים, מתאפקת לא לבכות. אבל דמעה החליקה למטה מעינה.
היא רכנה מול המצבה.
רגע ארוך בלי מילים, ואז היא לחשה בגרון חנוק.
"אותך." היא אמרה לבסוף. באיחור. נזכרת לומר את המילים רק לאחר שמת.
"ראיתי אותך." ואז תפסה את המצבה, הרכינה את הראש, ופרצה בבכי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
