לעמוד במקום שהוא שום מקום. אין קירות, אין תקרה, אין רצפה. פשוט עומדת ואין נקודת אחיזה. ואני לא מדברת על נקודת אחיזה של תקווה, אלא על נקודת אחיזה של היגיון. מילה שתגדיר, אדם שיידע לומר, מחשבה שתתגשם לי בראש כסיטואציה גשמית. אני פשוט עומדת שם ואי אפשר לדעת אם אני נופלת, עפה או פשוט נשארת במקום. חושך גמור. חיפוש נואש אחר איזה צל, צורה, מתאר, משהו שאוכל לראות ולשים עליו את האצבע. אבל אין אור ולכן אין צל.
אני חשה את עצמי במלואי. כל הרגשות בי מנגנים ביחד והופכים לעמימות בלתי נסבלת. התחושה היא שאני מסתכלת על משהו שמפריע לי, ובזווית העין רואה דבר מה, במעורפל, וברגע שאני מסבה את מבטי אליו הוא נעלם. את כל זמני אני מבלה בניסיון להערים על הדבר, להצליח לראות אותו מספיק זמן בשביל להבין מהו, אבל הוא תמיד נעלם לפני שאני מספיקה להסתכל. זה תמיד במרחק שבריר שנייה ממני. שבריר שנייה. המשחקים האלה גונבים לי את השפיות.
אולי בגלל זה הפסקתי לדבר. הבנתי שאין טעם לדבר על מה שאני מסתכלת עליו כשהדבר האמיתי שמטריד את מנוחתי נמצא בזווית העין תמיד ונעלם תמיד כשאני מנסה להתמקד בו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
