פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 604 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הנפילה- פרקים 1+2+3 (שלוש חדש) אור
כל מי שלא קרא את הפרקים הקודמים, הם כאן, פרק למטה זה הפרק החדש...
,
אני מתעוררת לקול השעון המעורר, שמסמל לי שהגיע הזמן לקום לעוד יום דוחה במיוחד ומשעמם במיוחד, ובעיקר- רגיל למדי.
לקום. להתמתח. להתפשט. להתקרחץ. להסתרק. להתלבש. להתאפר. ללכת לתיכון "גרריס פאוור", אל תשאלו אותי מזה אומר.
לאחר שני אומרת להתראות לאמי ביובש, אני פותחת את הדלת בביתי הקטן. היא חורקת. אני שונאת את הבית שלי, אבל אני הרבה יותר שונאת את החיים שלי.
אני מחכה בתחנה. כרגע אני לבד, ואני ממש מתפללת שמטאור נפל על כל העיר חוץ מעל הבית שלי, ואולי יום אחד בחיי האומללים לא אסבול מההתעללות של הנערים. אבל, כמובן, אלוהים שונא אותי- כי לאחר חמש דקות מגיעה חבורת בנות, בראשה עומדת לירז, המכוערת ביותר, והכלבה ביותר (אם תשאלו אותי *~*).
כשעיני ועיניה מצטלבות, אני מסיטה אותם מיד, אבל השניות הספורות מספיקות לי לראות אתה החיוך הלגלגני שנמתח על שפתיה.
ציפורניה משוחות בורוד פוקסיה, ונראת יותר זנותית מבדרך כלל.
אני מתיישבת על הספסל. היא וחבורתה נעמדות מולי.
"היי, אבו נאפחה. זוזי, אין לנו מקום, תגידי, כמה את אוכלת ביום? לא חשבת לפנות לדיאטתיות?" היא שואלת, יודעת את התשובה.
"אני הולכת, לירז."
"אה, וואלה!!!! בגלל זה את כל כך רזה עכשיו, ממאתיים קילו ירדת למאה תשעים ותשע!" היא וכל חברותיהמתפוצצות מצחוק. אני מכסה את הפנייי בכובע הקפוצ'ון שלי, מנסה להחניק את דמעותיי. כנראה החיים לא אתרגל להצקות האלה. זאת אומרת- זה שאני שמנה, לא אמור להפוך אותי למקום לעג כלפי אנשים.
'דאסור לך לבכות...' אני אומרת לעצמי. 'אל תתני לה לפגוע בך.'
פרק 2:
למזלי, הרגע המביך הזה נפסק בקול צפירת האוטובוס, מה שמציל אותי כמעט כל יום.
לירז וחבורתה מתיישבות מאחורה, ואני מתיישבת מאחורי מחיצת הזגוגית שמפרידה ביני לבין הנהג.
הנסיעה נמשכת חמש דקות, עם צרחות שבאות מהמושב האחורי וריח חזק של אציטון.
הדלת נפתחת, ואני קמה ויורדת באיטיות במדרגות האוטובוס, כי אני מפחד להתגלגל עד לרצפה, ואז יהיה לנערים עוד כלי ללעג.
אבל כמובן שבכל תנועה שלי יש משהו לצחוק, אז אלון, מכיתה י'ב, צורח לי:
"קדימה, אבו- נאפחה, אין את כל היום!!! תזיזי ת'תחת שלך יא כלבה!!" הוא מחייך כשהחברה שלו מעבירה יד בשיערו הבלונדיני, ילדה בכיתה ח', ששכבה איתו כבר איזה אלף פעם. מפגרים.
אני קופצת מהמדגה, וכמעט מועדת, אבל רגע לפני שישבני נחבט בקרקע, אני מצליחה לייצב את עצמי.
אני מפלסת ל שביל בין הנערים, חולפת על יד החושות (סותמת את אפי, הרי אין דבר יותר דוחה מריח של סיגריות), ונכנסת לכיתתי. כל הנערים יושבים על השולחן, אפילו לירז, שאין לי מושג איך היא הספיקה כבר להגיע.
אני גם מתיישבת, אבל רז, חברה של לירז, דוחף אותי.
"או- או. לא, לא ולא- אבו- נאפחה, את רוצה שכל השולחנות התמוטטו בגללך?"
"תסתום ת'פה, רז." אני אומרת לו בכעס, אך עדיין יורדת.
לירז צוחקת, ומנשקת את לחיו של רז. "אל תשים לב אליה, היא סתם זונה." לאחר שהיא אומרת את זה, היא יורדת מהשולחן, אחריה כל הלקקנים מכיתתי, וצאים החוצה ומשאירים אותי לד. אני מחייכת.
פרק 3
יש לי בעיה. לא בעיה חברתית (זאת אומרת, גם), אלא בעיה ששוט מצב רוחי מתהפך בין רגע.
אז אם לפני שנייה הרגשתי הקלה ל כך שלירז השאירה אותי כאן לבד, עכשיו אני מרגישה תחושת זעם. למהלי אסור להסתובב איתם?
ואז אני מתכננת תוכנית, להתנקם בלירז. והתוכנית יוצאת לפועל, כשהפעמון מצלצל ומסמל על תחילת השיעור הראשון.
הנערים בכיתה נכנסים. אני מאתרת את לירז, ומזנקת עליה. אני מושכת בשיערה הכי חזק שיש בכוחי, ואני ממש מרגישה איך השיער מתנתק ממקומו. אבל לא עשיתי אחד ועוד אחד, כי דבר ראשו יש לה חבר, ודבר שני היא "מלכת השכבה" (זונת השכבה, אם תשאלו אותי. בעיטות ואגרופים פוגעים ב, וכמה זמוזר לחשוב על זה- הנערים בכיתה רבים ל הטור, הטושבו עומדים כדי לבעוט בי. לירז כבר לא לידי, אני פשוט שוכבת על הרצפה חסרת אונים, מביטה בעורי שמתמלא עוד ועוד בשטפי דם צבעוניים. אני מחכה שהמורה, שתמיד מאחר יגיע, יצרח עליהם. והנה זה קורה.
"תעופו ממנה! חבורת ילדים מטורפים!" קולו הרם מהדהד ברחבי הכיתה הגדולה. משקל רב יורד ממני.
"אני עכשיו דורש מתנדבר שייקח את שירי לאחות." בפי מתמלא טעם של דם, ואני בטוחה שנפצעתי בפה, אבל במהרה אני מגלה שזה דם שיורד לי מאף.
תחילה אף אצבע לא מונפת, אבל בסופו של דבר אחד מהנערים המנובלים האלה מצביע.
להפתעתי, זאת לירז. ואני יודעת שיש לה תוכנית.
המשך יבוא... אשמח אם תגיבו...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים וואו. ממש יפה:) אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים זה קצת מוזר לואיזיאנה מנטש
-
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים מדהיםםם ענאלוווווש (ל"ת)
-
