הלוואי שלא הייתי כזאת מוזרה. כזאת חשדנית. כזאת מעוותת.
הלוואי שהעיניים והמוח שלי היו כמו של כל אחד אחר.
הייתי רוצה להפסיק את המחשבות האלה, שמפחידות אפילו אותי, את נקודת המבט המתגוננת, החושדת, הנרתעת שלי.
הלוואי שהייתי יכולה לראות את הקשישה שעוברת ברחוב
ולא לחשוב שהיא מכשפה משוגעת.
אני מייחלת ליום שבו אקום בבוקר ואוכל פשוט להסמיק או לחייך לעצמי
כמו כל בת נורמלית
מחיוכו של הבן במושב ממול באוטובוס.
במקום זה, נדמה לי שחיוכו זאבי
כמעט רעב.
נדמה לי שאני רואה בעיניו ניצוץ קונדסי, מרושע.
כשאני רואה ילד שמח וצוחק ברחוב, אני רק חושבת על איך שיום אחד בחייו יבוא מישהו ויהרוס לו את התמימות הזו, את שמחת החיים. אני תוהה מי זה יהיה.
אני תמיד מתגוננת, מקיפה את עצמי בחומו, בסודות, בשקרים. רק לא להיפגע.
כי אם זה יקרה, זו לא תהיה הפעם הראשונה.
ואולי הפעם לא אצליח להתנער ולקום.
אני יודעת שהפרשנויות המעוותות שאני מצמידה לכל הבעת פנים, לכל חיוך, לעל תנועה, מגבילות והורסות אותי. מרחיקות ממני אנשים.
ומי יודע? אולי יכולנו להיות החברים הכי טובים.
אבל יקיריי, זה לא אתם.
זו אני.
מצפה לתגובות..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
