המרד
פרק 1:
הכל נגמר בדיוק לפני שבוע. אם עד אז החיים שלי היו נורמלים, (יחסית), אז עכשיו אני יכולה בבירור להגיד שהם הזויים לגמרי. מיד תבינו.
אני נשכבת לישון, אבל לא מצליחה להירדם. דבר ראשון, כי ספסל מעץ בפארק ציבורי זה לא בדיוק מיטת החלומות שאפשר לדמיין, ודבר שני, כי ברגע שיש לי קצת זמן לחשוב אני נזכרת בכל מה שקרה. אני נזכרת ביום האחרון עם אבא, אמא וכריס, אחי הקטן בן השבע אני, היילי, הגדולה מבין שנינו. כמעט בת חמש עשרה. נדחקנו כולנו במכונית הקטנה הירוקה של אבי, אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש צפיפות. להפך, הייתי ממש שמחה, כי היינו בדרך לקולנוע, לראות סרט חדש שיצא לא מזמן. זה לא קרה. ירד גשם, הכביש היה רטוב... משאית איבדה את הבלמים ברמזור... ו.. טוב, את ההמשך אתם מוזמנים להשלים בעצמכם.
אבא ואמא לא שרדו. כריס.. אני לא יודעת מה איתו. ראיתי אותו הולך עם אנשי שירות הרווחה רגע לפני שברחתי. אני לא הסכמתי ללכת איתם. עכשיו אני בורחת, כי אני יודעת שברגע שאנשי שירותי הרווחה ימצאו אותי אני אהיה בצרות. מיששתי את צמיד הקמעות הכסוף שעל פרק ידי. הזיכרון היחיד מאבא ואמא שנותר לי. הייתי חייבת להשאיר מאחור את כל מה שהיה לי. את הבית, החדר שלי, החברים שלי, החיים הקודמים. הכל נגמר, בדיוק לפני שבוע.
*****
בכי של תינוק וקרן שמש חזקה גרמו לי להתעורר בבעתה. כמה זמן אני כבר כאן.. יום? קצת יותר? אני חייבת להמשיך להתקדם. בסופו של דבר הם יתייאשו, ואז אוכל להתחיל חיים חדשים, בעיר חדשה. אבל כרגע הם עדיין מחפשים אותי, ועליי להסתתר.
אני יוצאת לרחוב. לבושי המסמורטט לא מעודד אנשים להתקרב אליי. בימים אחרים זה היה מציק לי, אבל עכשיו אני שמחה על כך. אני מחליטה להכנס לחנות מקסיקנית וקונה ארוחת בוקר, בכסף האחרון שנותר לי. זהו, מעכשיו אצטרך למצוא כסף, כי גם זה לא נישאר לי. אני משוטטת בלי מעשה. לבסוף אני מוצאת את עצמי ברחוב "מסצ'וסטס אבניו". הייתי נוהגת להסתובב כאן עם הוריי, להתבונן בחנויות ולחלום על היום שבו ניהיה עשירים ונוכל להרשות לעצמנו לקנות בגדים ללא הגבלה, או לאכול במסעדות. החיים בבוסטון, בירת מסצ'וסטס, אשר שוכנת בניו אינגלנד, בחופו המזרחי של ארצות הברית אינם קלים. יוקר המחייה מאוד גבוה, ולכן תמיד הייתי צריכה להסתפק במועט. נזכרתי איך שפעם הלכנו כריס ואני ברחוב 'ניוברי', ועינינו כמעט יצאו מחוריהן למראה חלונות הראווה. אני פונה לעבר רחוב ניוברי, אבל אני נעצרת באימה. שני אנשים רצים לכיווני, ואני יודעת שהם לא פה בשביל לחלק לי גלידה. אז אני נעצרת, ומחכה. כשהם מגיעים למרחק של עשרה מטרים ממני אני מתחילה לרוץ היישר אליהם וחולפת על פניהם לפני שהם מספיים להסתובב. זו השיטה שלי לברוח. אני אף פעם לא מסובבת את הגב. אני רואה מרחוק את הבניין שבו נהגתי להסתתר כשהייתי קטנה ואני יודעת ששם הם לא ימצאו אותי. חיוך של ניצחון מתגנב בזוויות ואני לא מספיקה למחות אותו מעל פניי לפני שאני מתנגשת בכוח ברכב שחור שמגיע מסביב לפינה. המחשבה האחרונה שאני זוכרת היא: הם מצאו אותי. ואז הכל מחשיך מסביבי ואני לא זוכרת כלום.
*****
כאב צורב. אור שמכאיב לעיניים. רעש חזק. אני מתעוררת.
העיניים שלי נפקחות כדי חצי ואני מסתכלת סביבי. אני בתוך מכונית, אולי משאית הובלות. סביר להניח. שני אנשים יושבים לידי אבל לא מסתכלים עליי. עוד שניים נמצאים מקדימה, משוחחים ביניהם בלחש, אבל אני מצליחה לקלוט כמה מילים פה ושם.
"...הוא יכעס עלינו, זה בטוח."
"..במשך שבוע.."
"הוא לא חייב לדעת..."
"הוא יידע. הוא בטוח יידע."
טלטלה של המשאית מקפיצה אותי ולפני שאני מספיקה לעצור בעצמי אני פולטת צעקה של כאב. כנראה אני פצועה איפושהוא, אבל כרגע לא ברור לי איפה, כי כל הגוף כואב לי.
אחד מהאנשים שיושב לידי סותם לי את הפה. "אז התעוררת.." הוא אומר בלגלוג. אני מנסה לנשוך לו את היד אבל הוא שם לב לזה ומרחיק את עצמו ממני.
"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת. "איפה אני?"
הבחור השני מסתכל עליי. יש לו חולצה של אוטו גלידה, וזה מזכיר לי את כריס, מה שלא ממש עוזר לי להרגיש טוב יותר. "אנחנו אנשי שירות הרווחה, כמובן."
אני משתדלת לא לצחוק לו בפרצוף. "בטח, ואתה גם באת למכור לי גלידה, נכון? אז תגיד לי את האמת. לאן. אתם. לוקחים. אותי.??"
אוטו-גלידה תופס לי את היד ומכופף אותה עד שאני מתחילה לצעוק. "את תחכי ותראי בשקט כמו ילדה טובה, את שומעת?"
הוא לא משחרר אותי, ואני ממש מתפתה להשתמש באולר שחבוי לי במגף. הם בטח לא יודעים שהוא נמצא שם, כי אני עדיין מרגישה אותו דוקר לי בגרב. אבל אני לא עושה את זה כי אני עדיין מקווה שאני לא אצטרך להילחם בארבעה גברים, שאני מתארת לעצמי שהם חמושים.
"תספר לי." אני משתנקת. "לפחות שאני יידע מה אתם תעשו איתי."
אוטו גלידה עוזב אותי. "בסדר. את הולכת לאייץ' איי טי, לפנימייה. אם המידע עוזר לך במשהו."
"מה זה אייץ' איי טי"? אני שואלת.
אוטו גלידה עכשיו מחייך, חיוך מבחיל. "זה מקום, שבו החזקים והממושמעים שורדים. לפי המצב שלך," הוא מצביע על הרגל המעוקמת שלי ועל החתך המדמם שבידי, "את כנראה לא תשרדי הרבה זמן."
"ומה אם אני לא אשרוד? מה תעשו בי?" אני בקושי מצליחה לשאול.
"אה, זה קל." אוטו גלידה מצחקק. "נהרוג אותך."
ואז אני מרגישה כאב חזק ביד ואני יודעת שהם נתנו לי זריקה כלשהי.
אני משתדלת להישאר ערה, אבל העיניים שלי נעצמות מאליהן ואני שוקעת שוב בחושך.
*****
בפעם הבאה שאני מתעוררת אני שוכבת במיטה רכה. אני מסתכלת מסביבי. אני היחידה בחדר, למרות שיש בחדר הזה עוד כארבע מיטות. כולם מוצעות באופן מושלם, כמעט מושלם מדי. אני מנסה לקום אבל אז אני מרגישה כאב חד ברגל. פאניקה מתחילה להשתלט עליי. אני קשורה. אז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, אני מתחילה לצרוח.
"שחררו אותי!! הצילו!! מישהו?!???"
גבר לבוש חלוק נכנס לחדר בריצה וסותם לי את הפה.
"'זובותי. 'זובותי!" אני נלחמת ובועטת בו אבל אני חלשה מדי ורגליי הקשורות לא ממש עוזרות לי.
"תקשיבי!" אומר לי אדון פרנקנשטיין. "אם את לא תפסיקי להילחם עכשיו, קרוב לוודאי שנזריק עוד חומר הרדמה. והפעם בכמות שתהרוג אותך. את שומעת?"
הוא משקר לי. הוא משקר לי. הוא משקר...
אני מפסיקה לבעוט.
הדוקטור משחרר את פי ומחייך. "יופי.. את עוד תוכלי ליהיות חיילת מצויינת."
אני יורקת לו בפרצוף בשינאה. "חיילת? על מה אתה מדבר?"
"הגעת לפנימייה צבאית."
"באמת הייתם צריכים לחטוף אותי בשביל להביא אותי לפנימייה צבאית??"
"זו לו פנימייה רגילה!" פרנקנשטיין יורק בכעס. "את עוד תביני הכל. בת כמה את?"
דממה.
"שאלתי בת כמה את!!"
כלום.
"את נראית לי בן אדם עם לב טוב..." אומר ד"ר פרנקנשטיין. "אני בטוח שאת מתגעגעת לאחיך ומשוועת לכל פיסת מידע לגביו, לא כן? אני חוזר... בת. כמה. את.??"
קול חלוש. "כמעט חמש עשרה."
הדוקטור מחייך וממש מתחשק לי להתנפל עליו. "מצוין. תוכלי להצטרף להכשרה עד שתיהיי בת חמש עשרה. אחר כך תצטרכי להילחם."
"אני לא מעוניינת להילחם באף אחד." אני זורקת. "בכל מקרה, ארצות הברית לא במלחמה. עכשיו ספר לי: מה עם אח שלי??"
עכשיו זה תורו לשתוק, אבל אני לא מתכוונת לוותר. "אני עניתי לך. עכשיו תורך לענות לי. פייר, לא?"
"אף אחד לא אמר כלום לגבי זה.." אומר הדוקטור. "אבל אני מוכן להביא אותך למישהו שאולי יענה לך. את מבטיחה שאם אשחרר אותך לא תתנפלי עליי?"
"יש לי ברירה אחרת?"
עוד חיוך מזוויע.
"מצוין." הוא משחרר את החבל שריתק אותי למיטה ועוזר לי לקום. כאב ראש פתאומי תוקף אותי אבל אני מצליחה לא להתמוטט. הדוקטור צופה בי משועשע. "את תצליחי ללכת?"
שום דאגה לא נשמעת בקולו.
אני חושקת שיניים. "כן. קח אותי לאח שלי."
"את זה עוד נראה.. בואי."
הוא לא עוזר לי להתקדם ואני לא מתכוונת לבקש ממנו עזרה. אני מתכוונת לעשות הכל, אבל הכל, בשביל להחזיר את אח שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
