פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1297 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים המשך ל-'כל לילה בחצות', ההמשך נמצא בסוף, צירפתי גם את הקטעים הראשונים:-) Rowan Jin
הצעקות מבעד לחדרה של רואן ג'ין בת ה-4 טרדו את מנוחתה.
השעה הייתה 2 בלילה. רואן הקטנה התעוררה, וניסתה לפענח את הקולות הבוקעים מסלון ביתה.
"אתה לא יכול להעלם לי ככה לכל היום, לא לענות לשיחות שלי, להבריז מהעבודה ולחזור בשעות לפנות בוקר, שיכור מסומם כאלו כלום לא קרה-"
"שתקי כבר," קטע אותה ג'ון. "אני עושה מה שבא לי, את לא תכתיבי לי מה לעשות ומתי לעשות." אמר והשתעל. עד למיטתה החמימה יכלה רואן להריח את צחנת האלכהול מפיו.
"מה זאת אומרת, 'אני עושה מה שבא לי'?" התקוממה לנה, אמה של רואן. "אנחנו משפחה. משפחה, ג'ון." היא נשמעה מיואשת, נואשת לקצת אהבה מצד בעלה האלכהוליסט. רואן רצתה להתערב, לחבק את אמה ולומר לה שהכל יהיה בסדר, למרות שברור שלא. הן ידעו רק סבל והזנחה, כאב וזלזול מצד ג'ון. אבל אמא תכעס עליה. היא לא רצתה שרואן תראה עוד פעם את הבחורות החצי ערומות שליוו את אביה כל פעם כשחזר מסומם הביתה. הם עוררו בה דחייה לא מובנת, אף שלא ידעה מיהן.
"סתמי כבר" חזר ג'ון. הוא הדליק סיגריה ופתח עוד בקבוק של בירה. הריח שהתפשט בכל הבית גרם לרואן הקטנה להכנס ולהתכרבל בשמיכתה, לשאוף אוויר נקי לשם שינוי.
"אני לא אסתום!" הרימה את קולה לנה. קולה היה על סף דמעות. "תראה קצת מחויבות. קצת אחריות. תחזור לעבודה. תפרנס את המשפחה שלנו! יש לך מושג באיזה חובות הסתבכנו בגלל ההימורים שלך?! לך להגמל. תעשה את זה בשבילי!"
לנה חיפשה נואשות שביב של רחמנות בעיני בעלה; אבל עיניו היו מעורפלות- לא היה אפשר לנהל איתו שיחה נורמלית.
"אני לא אוהב אותך יותר." פסק.
לנה גיחכה בשקט, ספק משועשעת ספק מיואשת. "אז את מי אתה אוהב, הא? את הזונות שלך במועדון? את האלכהול שיוצא לך כבר מכל חור? את הסמים המזורגגים שלך?" צעקה ובעטה בשולחן.
הכל קרה מהר כל כך.
חבטה נשמעה- אחריה בא קול נפץ מחריש אוזניים. אגרטל נשבר. בכי וזעקות כאב מילאו את האפלה. קולו הרועם של ג'ון נשמע לרקע גניחותיה החלושות של לנה. "לעולם.אל.תדברי.אליי.בטון.כזה.אישה." הוא הבהיר בשיניים חשוקות כל הבהרה בנפרד. הוא בעט בלנה, מעשה פחדני- לבעוט באישה.
רואן המבוהלת קמה ממיטתה והשקיפה על הסלון מהחריץ בין הדלת לקיר. אמה הייתה שרועה על הרצפה בפיסוק איברים, פניה היפות, הגאות והנחושות מלאות פצעים ודמעות מהולות בדם. המראה היה קשה מנשוא לרואן הקטנה, התמימה. לרגע או שניים, ג'ון בהה בגופה הרפוי וחסר האונים של אשתו. אחר כך פתח את דלת הכניסה והתכוון לצאת. קול חלש, פגיע וחנוק עצר את האיש האכזר מלצאת-
"אמרת שאתה אף פעם לא תעזוב אותי." לחשה לנה.
"כן," אמר, בלי אפילו להסתובב כדי להביט באהבת נעוריו. "אבל ממתי אני מקיים הבטחות?" אמר וטרק את הדלת.
דממה. רואן שמעה את אמה מתייפחת, ולאחר מכן חוזרת בגרירת רגליים לחדרה. לבסוף, רואן נרדמה בידיעה שאבא לעולם לא יחזור.
*חודש לאחר העזיבה של ג'ון, בעלה האלכהוליסט של לנה*
"אמא,"
אין תגובה.
"אמא,"
אין תגובה.
"אמא!"
"כן, מתוקה?"
רואן נאנחה בשקט; היא כבר התרגלה. היא התרגלה לאדישות ולקור הרוח, לחוסר תשומת הלב ולחוסר העניין של אמה כלפייה. לפעמים, לנה הייתה צופה ומסתכלת בעיניים מזוגגות בדלת או בנקודה כלשהית באופק- מנותקת מהעולם, מנותקת מרואן. אבל לפעמים, רואן שמה לב לחלקים מועטים מאמה האוהבת והמתחשבת- האמא שהעניקה חום לרואן, חום שכל כך היה חסר לה מצד אביה. אבל מאז עזיבתו של ג'ון רואן התגעגעה ללנה הישנה, לא ללנה הדכאונית שהחליפה אותה פעמים רבות כל כך. זה היה כמו פיצול אישיות מפחיד- לנה קרה ולנה טובה ואוהבת. זה הרתיע את רואן פעמים רבות בחודש שחלף.
"הגננת הביאה לנו חידה," ענתה רואן לבסוף, בקולה הצייצני והגבוה.
"באמת? איזו חידה?" אמרה לנה, בעודה מתעוררת מדיכאונה ומתחילה להכין כריך ושוקו בשביל רואן לארוחת הבוקר. רואן החניקה חיוך- אמא הטובה חזרה.
"היא שאלה אותנו מי באה קודם: התרנגולת או הביצה," השיבה רואן, וניסתה לסרק את שערה החלק והג'ינג'י. 'שועל קטן', כך נהגה לנה לכנות אותה. "מה את חושבת, אמא? מי באה קודם?"
"המממ, התרנגולת, אני חושבת," ענתה לנה לאחר הרהור קצר בשאלה. "ומי את חושבת באה קודם?" שאלה בסקרנות. תמיד רצתה לנה לראות מה חבוי בראשה הקטן של בתה, זה היה מרתק לשמוע את דיבוריה ומחשבותיה של ילדה בת 4, ילדה חסרת דאגות- תמימה.
"אני חושבת, החידה מוכיחה שאין למעגל התחלה או סוף." פסקה, והרימה את סנטרה רואן.
"ואיך הגעת למסקנה הזו, שועל קטן?" ציחקקה לנה ודיגדגה את בתה.
"...זה קל מאוד," אמרה רואן, במן מבט של 'אני יודעת ואת לא'. "התרנגולת באה מהביצה והביצה באה מהתרנגולת- זהמחזור שאף פעם לא יופסק. אין התחלה ואין סוף!" אמרה בגאווה וחטפה את ארוחת הבוקר ונחלה לאכול.
ושוב פעם, כמו בפעמים רבות כל כך בעבר, התפלאה לנה מהתובנות של בתה הקטנה.
פעמון הדלת צילצל.
"זה בטח הדוור. את יכולה לקחת את העיתון, רואן?"
חיש מהר רואן רצה לעבר הדלת, וכעבור רגע העיתון היה על שולחן המטבח.
"בואי נראה מה קורה בעולם.."
לנה דיפדפה בעיתון, ולפתע עיניה נפלו.
היא זרקה את העיתון על הרצפה ונשכבה על גבה על הרצפה; מחזיקה את השער האדמוני שלה.
"הוא מת... ג'ון מת..."
רואן נבהלה והתיישבה על הרצפה לצד אמה.
"מה קרה, אמא?"
רואן הסתכלה על אמה- עיניה מלאות דמעות- הניצוץ החמים כבה.
"רואן" לחשה לנה. "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?"
"כן, אמא,"
"יופי, לכי לגן עכשיו. הכל יהיה טוב יותר כשתחזרי,"
רואן היססה, אף פעם היא לא נתנה לה ללכת לבד לגן, אפילו שהיה קרוב לביתה, ולבסוף הלכה.
כשרואן פתחה את הדלת כשחזרה מהגן, בבית שררה דממה.
רואן בדקה את חדרי השינה בבית- אמא לא נמצאה שם. אולי אמא לא חזרה מהעבודה, חשבה רואן. רואן צעדה לעבר השירותים. הדלת הייתה נעולה. בטח אמא שם, חשבה.
"אמא?"
דממה.
"אמא?"
דממה.
"אמא! תפתחי. אני צריכה פיפי,"
דממה.
לאחר קריאות חסרות אונים, רואן הקטנה החליטה לבקש עזרה מהדירה ממול.
"כן, חמודה?" ענו הזוג ג'יימס, אחריי שרואן דפקה על מפתן דלתם.
"אמא לא יוצאת מהשירותים," ענתה רואן בקצרה.
לאחר כמה דקות ספורות מר ג'יימס יצא מביתו לעבר הדירה ממול, הבית של רואן ולנה כדי לנסות לפרוץ את דלת השירותים, בעוד גברת ג'יימס הזמינה את רואן לביתה. היא הגישה לרואן תה ועוגיות, ושוחחה מעט עם רואן. לאחר כרבע שעה מר ג'יימס פנה לאשתו בפנים קפואות- "מרי, אפשר לדבר איתך לשנייה?"
"ברור," מילמלה. היא הורתה לרואן לגמור את העוגיות ואת התה.
בני הזוג התרחקו מרואן ופנו לחדר השינה שלהם.
"היא מתה."
"מי?" הזדעזעה מרי.
"לנה.."
"אלוהים ישמור! איך?"
"היא התאבדה. תלתה את עצמה בשירותים."
הדברים שהחליפו בינהם לא היו קלים- אבל בסופו של דבר- רואן קמה ממקומה ושאלה את בני הזוג היכן אמה.
"היא לא תחזור," ענו בקצרה.
***
ואיפה רואן עכשיו, 11 שנים לאחר התאבדותה של לנה?
רואן הקטנה והתמימה, הג'ינג'ית עם הנמשים, התבגרה והפכה להיות לנערה יפהפיה וגבוהה בת 15 עם שיער אדמוני עשיר, שגלש לה על גבה. היא הייתה דקת גזרה, עם עיניים ירוקות ובורקות כאיזמרגד, ובאו לא נשכח את הנמשים שהשתרעו לה על פנייה הלבנות.
רואן הייתה גרסה צעירה יותר של אמה.
"רואן, כמה זמן?"
"שנייה, אני כבר באה.."
טניה נאנחה. זה בדיוק אותה תשובה שהיא קיבלה לפני 15 דקות. זה היה פשוט סיוט לקחת את רואן לחנות ספרים. פשוט סיוט; רואן הייתה יכולה להיות שם שעות שלמות- בין מדפי הספרים, שיכורה מריח הנייר המודפס.עיניה הירוקת בצורת השקד של רואן שוטטו בין מדפי הספרים- הבעה מהורהרת נפלה על פניה- ולבסוף בחרה 3 ספרים. חיוך פשט על פניה של טניה, והיא פנתה לרואן.
"אז, מה בחרת, גברת אין-מצב-שאני-אתן-לטניה-המסכנה-להיות-בחנות-ספרים-פחות-מארבעים-דקות?" הקניטה אותה טניה.
"את 'הבחירה', 'עיר של עצמות' ו-'עיר של אפר', גברת אמא-אומנת-מוזרה-שבוחרת-רק-ספרי-פסיכולוגיה," צחקה בחביבות רואן.
הן יצאו במהירות מחנות הספרים, ופנו במהירות לעבר המכונית של טניה.
"מה התוכניות שלך להיום?" שאלה טניה את רואן, כשהתיישבו במכונית.
"אמממ, אני הולכת לישון אצל ג'יימס," התחילה רואן , "את יודעת, ערב בנות, וכל זה.."
טניה לא יכלה להתאפק, ופרצה בצחוק. כמה מוזר זה היה- רואן לא כל כך התחברה לבנות- אבל להומואים- ברור שכן [הערת הכותבת: אני פשוט מאוד אוהבת הומאים! הם כל כך חמודים, וסטייליסטים ורגישים!]- איך לא? אבל טניה נורא אהבה את ג'יימס- הוא היה חמוד ומתחשב, והגן על רואן מפני הבנות הרשעיות בתיכון, אהה, ואסור לשכוח- הוא היה 100% הומו בארון. טניה עדיין זכרה את הבעת פניה המבועתת של רואן- כשטניה הציעה לה לצאת עם ג'יימס. פניה של רואן נהיו בגוון של שערה הבוער!
זיכרונות, אתם יודעים.
הן דיברו ופיטפטו במשך כל הנסיעה- וכשהגיעו לדירה הן אכלו ארוחת צהריים.
לאחר שסיימה רואן את ארוחתה, היא יצאה לבית של ג'יימס.
***
"כדאי לך ללכת על כתום אפרסק-זה מבליט לך את העיניים,”
"הוו, תודה..”
זה היה עוד ערב טיפוסי אצל ג'יימס. הוא הושיט לה את הלכה לציפורניים, ממלמל הערות רגוזות תוך כדי קריאה בצהובון רכילות. "אני לא מאמין, הקליפ של הקוריאני המהשמו הזה הגיע ליותר ממיליארד צפיות! רואן, איך קוראים לקליפ הזה, תזכירי לי..”
"גנגנם סטייל,” השיבה וגילגלה עיניים. שיר כל כך טיפשי, תהילה כל כך גדולה.
ג'יימס תלש את דף הכתבה, קימט אותו והשליך אותו לעבר הפח. “קוריאנים, לכי תדעי,”
רואן בלעה חיוך. נער בן 15, ועדיין כל כך דרמטי. עיניו של ג'יימס טיילו על דף מגזין האופנה 'ווג'. “ייאיייי! מייקל קראווני השיק נעליים חדשות!! אני חייב לקנות אותם!” רואן הביטה בדף הכתבה.
רואן לא התאפקה וצחקה.
"וואו, הן מאוד יפות, אבל.. הן של בנות..”
הוא העיף בה מבט של 'מה-את-כבר-מבינה-נערת-ג'ינס-דהוי-וטישרט-של-שנה-שעברה'.
רואן נעלבה, הסיטה את שערה האדמוני מעיניה והוציאה לו לשון.
שניהם פרצו בצחוק.
***
המשך בקרוב:)
אז מה דעתכם?:)
תגיבו בבקשה, זה ממש חשוב לי:)
***
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אפשר להגיב בכנות? לואיזיאנה מנטש
אני אשתדל להיות עדינה עם הביקורות...(:
קודם כל, הרעיון ממש טוב. וגם הכתיבה, למרות שאני מסכימה עם מה ש"סתם מישהי" אמרה.
אבל יש קטעים..כאילו...די צפויים וקיטשיים, לפחות בחלקים הראשונים. זה עדיין מעניין, אני לא אומרת שלא, ודווקא הקטעים האלה כתובים בצורה הכי עדינה וטובה. אבל זה עדיין קיטשי.
ובקשר למקום שבו שמת את רואן בגיל 15- וואו, זה היה לא צפוי.
היה לי מוזר הקטע שהיא בעולם המודרני של היום, אבל זה היה ממש מפתיע, ולטובה.
סה"כ- אהבתי מאוד, רק מקום קטנטן לשיפור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-7 חודשים המשך בבקשה :) Miaka
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה:-) Rowan Jin (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מקסים. המשך (: אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אממ זה ממש יפה, אבל... נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
יש לי משהו נגד משיכת אותיות, שגיאות כתיב וכשאין סימני פיסוק איפה שהם צריכים להיות, כשזה בתוך סיפור.
אבל הסיפור עצמו ממש יפה, רק הייתי ממליצה לך לתקן את מה שכתבתי למעלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אוקיי.. Rowan Jin
-
-
