היה היה לפני משהו כמו שנה, כך סיפר המשוגע הזה, שיושב ברחוב, בפינה.
הזדמן לי לעבור שם, במקרה זה קרה – שעברתי ליד האיש הזה, המוזר.
לקחתי לי מטבע של כמה אגורות, וכשעברתי לידו אותו הפלתי – ישר אל תוך ארגזו, אך כשבדרכי המשכתי, את רגלי הוא תפס.
אמר לי לשבת, וממסתור הוציא פינג'אן. הדליק את האש וחיכה שהתה ירתח.
"תודה רבה והכל, אך ממהר אנוכי. איש עסקים חשוב אני, לא אוכל להרשות איחור--"
"אבל רק רגע", קטעתי עצמי את מחשבותיי, "אם מקבץ נדבות אתה, איך יכולת להרשות קומקום משובח, חומר בערה, תה, ואפילו עוגיות?"
המשוגע צחק, צחוק גרוני ועמוק. צחוק כמו של ילד קטן, אך בקול המבוגר.
מוזר. חשבתי.
"סליחה, סליחה! לא אתה!" התנצלתי, מפני שחשבתי בקול רם.
יום-יום אני עובר פה, קרוב לאינסוף-זמן וחצי, ומעולם לא שמעתי אותו מדבר. למעשה, מעולם, עד עכשיו, לא זרקתי לו אגורה שחוקה. למה בעצם זרקתי? מה כבר ישנה? כך חשבתי. הפעם בליבי, איזה יופי.
אז אני יושב, ולא קם, וכמעט שאיני שם שהתה רתח.
מוציא הוא שתי כוסות פלסטיק אדומות, מוזג ועושה לי תנועה של 'לחיים!'.
איזה יופי.
אבל רגע, כמעט שכחתי, זה בכלל לא הסיפור.
אז ברגע שלגמתי הוא התחיל לספר. בקול העמוק הזה, שלא אמור להיות לחסרי בית.
אז ככה:
היה היה לפני משהו כמו שנה, כך סיפרה לי הרוח שברחובות אז נשבה. סיפרה היא על ילד קטן ולא גדול, שבמקום ללמוד בבית הספר היה מקשקש במחברתו כל היום וכמעט כל הליל. אך אל תטעו לחשוב שהיה הוא סתם לא-מקשיב למורה. היה הוא מקשקש קשקושים אדירים, קשקושים לא סתמיים. ומה לא היה מקשקש? דרקונים, אנשים, סוסים, אנשים, כלבים, וקיפודים. כן, נו, קיפודים. אז קשקש הוא וקשקש עד שיום אחד גילה, שכשמוחק אותם לא נעלמים הם בכלל, אלא נישאים עם הרוח, לארץ רחוקה. ורחוק בשבילו, זה קרוב בשבילנו. אז מצאתי אותם, ואימצתי אותם, ולכל אחד קראתי בשם. פוצקי, מיצי, סטיב, בייגל, וסר גנרל רונלד השביעי. כולם כאן חיים איתי ואני איתם. ועוד יש אנשים שקוראים לי משוגע!
אני הבנתי למה קראו לו משוגע.
רגע, זה עוד לא נגמר:
אז למקרה שתהית למה הושבתי אותך כאן ככה סתם, אז שתדע לך שזה לא ככה, סתם. רציתי שתראה אותם! והנה הם! כבר לא ציורים! הרוח חוללה בהם את השינוי. אז הנה הם: הדרקון, האיש, הסוס, האיש הקודם, כלב, וקיפוד.
וכל החמישה עמדו לפני ונראו מוכרים ואמיתיים מתמיד.
הדרקון, האיש, הסוס, הכלב, והקיפוד.
בעצם: פוצקי, מיצי, סטיב, בייגל, וסר ג'נרל רונלד השביעי.
הם היו מאוד אמיתיים, אתם יודעים, ביחס לציורים.
בהיתי בחבר'ה שלי, שהכרתי כל כך טוב, בזמן שהמשוגע הזה קיפל את התה, הפינג'אן וכל השאר, קם ונעמד מולי, עדיין בוהה, חיבק אותי חיבוק גדול וסיים:
הם כולם שלך!
והסתלק.
יופי באמת.
איש עסקים, באמצע הרחוב, עם חמישה בעלי חיים בעלי שמות מגוחכים, שהוא בעצמו בתור ילד המציא.
רגע!
אל תשכחו שעברה מאז כבר שנה.
את הסוס, סטיב, מסרתי לחברי הרחוק שכנראה שאמר לי פעם שהוא אוהב סוסים. או שהייתה זו מישהי אחרת בכלל שאמרה לי כך? – אופס.
את הכלב, בייגל, נתתי לבוס שלי במשרד, כמתנת פיטורים. ..או משהו.
את הקיפוד, סר ג'נרל רונלד השביעי, כמובן, שמרתי לי למקרה שאצטרך חיבוק חם בעתות מצוקה. לא יודע למה עשיתי את זה.
את האיש קימטתי וזרקתי לפח. לא זוכר איך קוראים לו, רק זוכר שהוא לא שימושי במיוחד.
ואת הפיאט פונטו מכרתי. בשביל תחבורה יש לי את פוצקי.
הסוף או משהו. או איך שלא מסיימים סיפורים.
~~~
יצא מוזר?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
