פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 924 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים רוב השעות River Woman
רוב השעות בהן חייתי בעולם הזה היו באוטובוס. קו מספר 325, שנוסע בדרך העקלקלה שבין בית הספר לבין תחנת האוטובוס השוממה שעמדה במרחק של מאה מטרים מהגבעה. ארבע תחנות לפני הגבעה האוטובוס תמיד התרוקן מאדם. ואז הייתי נשאר לבד באוטובוס. האוויר תמיד היה נדמה נקי יותר כשאחרוני הנוסעים היו יורדים. ככל שהאוטובוס התקרב לגבעה כך הנוף נעשה יותר ויותר מיוער וחשוך. ענפי העצים הגבוהים חתכו את מראה השמש בעיני שוב ושוב, עד כי השאירו ממנה זרזיף זעיר של אור.
הרגעים שבתוך היער היו הרגעים הנפלאים ביותר. רגעים בהם הרגשתי אינסופי. ככל שהעצים התרבו בדרך, כך קנה הנשימה החסום שלי נרפה, כאילו המפלצת הולכת לישון ומשחררת את אחיזת טלפיה בפתח שבין הריאות לקנה הנשימה.
כשהייתי יורד ליד הגבעה תמיד היה איש זקן שישב על הספסל היחיד שעוד נותר שלם על המדרכה. בכל השאר היה חסר קרש או שניים, לפעמים המשענת פשוט הייתה חלודה מכדי שיהיה אפשר להישען עליה מבלי לפחד שהיא פשוט תתפורר. האיש הזקן תמיד היה קורא ספר עבה. נדמה היה שהוא מכביד על ידיו הרועדות והמפותלות בוורידים. זה תמיד היה אותו הספר, ואני כבר יורד בתחנה הזו במשך שנים. הוא היה חלק מרוטינה המרגיעה של הנסיעה הזו. משהו מהקסם היה הולך לאיבוד אם הספר עב הכרס היה מתחלף.
תמיד הייתי כזה ששונא עימותים. ואני לא מדבר על עימותים מהסוג שרוב האנשים מתכוונים אליו, של ריבים, צעקות וצלחות שמתנפצות על הקיר. עם זה אני דווקא יודע להתמודד, אני מדבר על העימותים מהסוג של זרמים שקטים. עימותים שרוב האנשים בכלל לא שמים לב אליהם.
לספר בדיחה זה עימות. קרב מוחות. האם השני יצחק, או ישתוק. אם הוא ישתוק, העימות יהפוך לגלוי, או ימחה בצחוק מבוייש מצד המספר. אם הוא יצחק, השיחה תימשך כרגיל. להתקשר למישהו. הצפייה לכך שהוא יענה לי. אם הוא לא יענה, תחושה מסוימת של נחיתות תעלה בגרון. ואז בפעם הבאה שהוא יתקשר, ארגיש טוב עם עצמי. קרב מוחות. ואולי הוא לא יתקשר לעולם, ואז לא בטוח מי מנצח, כי אני תשנא אותו והוא לא ידבר איתי.
אם במקרה הוא יאמר "יהיה בסדר" ויסתכל לכיוון אחר כי פרפר ימשוך את תשומת ליבו, התחושה שתזרע את זרעיה תהיה תחושה של חוסר חשיבות. תחושה שאולי כדאי להפסיק לדבר. חיבוק חלש משמעו פחות אהבה. שתיקה ארוכה היא הסיכון המחושב, שיכול להשתלם או לא להשתלם. נימת הדיבור ואורך הי' בסוף ה"אוקיי" קובעת את טון השיחה. גובה הצלילים שבקול מעידים על הרגש ומספר הסמיילים ששולחים במחשב מודד את השמחה וההתרגשות.
דומיננטיות האנחה שמתלווה ל"בסדר" קובעת האם זה אמת או שקר. כל שיחה היא טגנו של עימותים, קרב מוחות מסוגנן ומעוטר במילים. רוב האנשים בכלל לא שמים לב לכמות הכלים שאנו משתמשים בהם במהלך השיחה כדי לקבל את מבוקשנו. לענות או לא לענות לאסמס עם מילה אחת מסכמת, אולי הוא רוצה שאענה ואמשיך את השיחה. אם הוא לא רוצה אני מעיק ואם הוא רוצה ולא עניתי הוא יצפה ממני לפחות בפעם הבאה ויהיה פחות תלוי בי.
קראנו בכיתה את המחזה "חפץ" לפני כמה ימים, והוא חידד את גיבוב המחשבות המעורפלות שעלו בי בנושא המניפולציות שטבועות בנו. המשחקים. המורה אמרה רגע לפני סוף השיעור כשכולם כבר הרימו כיסאות ושלפו פלאפונים שמטרת הדמויות במחזה היא לטפס בסולם המעמדות. להיות העליונים, או לפחות לא האחרונים. כשמישהו פלט צעקת כאב כשבטעות פגעתי בו עם התיק שלי שמעתי שהיא הוסיפה שהטיפוס בסולם המעמדות נעשה באמצעות עימותים אינסופיים בין הדמויות.
וגם כשלדמויות אין דמות אחרת להתעמת איתה, הן מתעמתות עם עצמן. המטרה לכאורה היא לנצח בעימותים, אבל האמת היא, שהעימות עצמו הוא המטרה.
גם אצלנו העימות הוא המטרה. הניצחונות הקטנים. השמירה על התנודות הרכות שבאיזון. כל מילה בשיחה היא עימות וכל צליל שיוצא מהפה מצביע על משהו אחד. הפוך. הפוך על הפוך. הפוך על הפוך על הפוך. הפוך על הפוך על הפוך על הפוך. זה אינסופי.
ביום שהבנתי את גודל הטמטום וחוסר הטעם שיש בזה, הרגשתי מותש כל כך. אני תוהה אם אנחנו נולדים עם המניפולטיביות הזו. או שאולי זה תלוי נסיבות. אם אולי בעולם אחר, בחיים אחרים, לא היו המשחקים האלה. זה מזכיר לי משהו שהמורה אמרה בשיעור ביולוגיה בין הטפה אחת לאחרת על כך שהמין האנושי מיותר ורק הורס את הטבע.
דייג אחד ישב על שפת הנהר ודג דגים. כך הוא היה מפרנס את עצמו, דג דג אחד בכל פעם, והיה אוכל. יום אחד נ יגש אליו איש אחד ושאל אותו
"מדוע אתה דג דג אחד בכל פעם? למה שלא תפרוש רשת ותדוג הרבה דגים?"
"למה שאדוג הרבה דגים אם מספיק לי אחד בכל יום?"
"כדי שתוכל למכור אותם ולהרוויח כסף"
"מה ייצא לי מלהרוויח כסף?"
"תוכל לקנות סירה ולדוג הרבה יותר דגים"
"ומה ייצא לי מזה?"
"תוכל למכור יותר דגים ולהרוויח יותר כסף"
"מה זה יעזור לי להרוויח יותר כסף?"
"כדי שיהיה לך מספיק כסף כדי לשבת באיזה חוף ופשוט לנוח"
"אבל למה לי לעשות את כל זה כשזה בעצם מה שאני עושה עכשיו?"
הפכנו לעבד של המשחקים במקום שהמשחקים יהיו העבד שלנו. במקום לדבר בכנות אנחנו משחקים ורוקדים ומסבכים חוטים בלתי נראים. המחשבה על זה מטריפה אותי. משגעת אותי. כל זה כל כך חסר פואנטה, כשכל המשחקים האלה בעצם מובילים לאותו הדבר כמו לדבר בכנות מוחלטת, רק בקושי רב יותר וליכלוך מלוכלך יותר.
הרגעים האלה בתוך היער היו רגעים נפלאים. משהו בעצים פרם אותי והניח לכל המחשבות להשתחרר החוצה. נתן לעצים לגעת בחלקים הפנימיים ולרפא אותם מעט, להקל על הצריבה וכאב הראש.
אני מפחד. אני מפחד מלדבר. מלהיות ליד אנשים. אני מפחד מעצם הקיום המניפולטיבי שלי. אני מפחד שיום אחד פשוט אפול ואירדם מרוב שהמשחקים האלה יתישו אותי, ושלא אתעורר לעולם.
לפעמים עדיף לא לדעת.
רוב השעות שחייתי בעולם הזה היו באוטובוס, בכל השאר פשוט ייחלתי לישון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים מסכימה עם לוחמת. איזה קטע יפהפה. אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים תודה לך River Woman (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים זה כל כך מגניב. הלוחמת
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים איזה כיף לשמוע River Woman
-
-
