אני יודעת שאני לא מושכת כ"כ את העין של מי שמסתכל עליי, אבל זאת לא אשמתי שאני לא מיוחדת. אני מכירה למעלה מ-50 בחורות שיהיו מכוערות ממני, ובכל זאת אני אהיה הכי שקופה מכולם.
אולי זאת הסיבה שאני לא לובשת יותר בגדים שנוחים לי, כמו ג'ינס או חולצות של אחותי הגדולה. אבל אני עדיין שקופה. שקופה כמו הצד החלק של זגוגיות משקפיים, זה שנראה כלפי חוץ.
אני מנסה להשיג אותו, אבל אני לא מצליחה. יש לו חברה בלונדינית, שיער קצר, עיניים עצובות כאלה. אם תשאלו אותי, היא פשוט עלובה. דורשת צומי יותר מהרגיל. והוא עיוור לזה שהיא פאנגירל מעצבנת שרוצה אותו רק כי היא זונה קטנה.
אז אני מסתובבת עם שרה ואחותה, מנסה להיראות כמה שאפשר עם חולצת בטן קצרה ביותר בצבע ורוד זוהר שדהה עם הזמן (והכביסות) וחצאית קצרה וצהובה-זוהרת, והמגפיים ההם שקיבלתי לחג המולד בשנה שעברה, מסתכלת איך מסביבי כולם בזוגות, כולם מושכים תשומת לב אליהם. אני לא אוהבת להישאר בצללים.
--
אני יודעת שזה קצר. אבל לא קיבלתי אישור לכתוב את הקטע המלא.
אבל למה שתשימו לב, בעצם? מי שם לב לסיפורים שלי בכלל?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה