לא, באמת, מי אתה חושב שאתה?
איך אתה מעז להרים את האף כל כך גבוה, כל כך רחוק, שאתה כבר לא רואה את האנשים שאתה דורס, מרסק?
אני רוצה לצעוק, אני רוצה לקלל אותך. אבל בסך הכל, אני עוד אדם שאתה תדרוך עליו בדרך ותרמוס אותו. בדרך לאן? זה מה שאני שואלת אותך.
לאן אתה רוצה להגיע עם כל זה?
אתה לבד, אם לא שמת לב.
תסתכל סביבך. אתה כל כך גבוה, וכולם כל כך למטה, שאתה רחוק מידי כדי ליצור קשר.
מרגיש קטן? אולי. אני רואה רק כתם עמום שמבטי מרחף לכיוונך. אולי גם אתה רואה אותו שאתה מסתכל לעברי. אבל תנחש מה, אתה קטן בדיוק כמוני. נעלם בדיוק כמוני. שווה לי. לא יותר, ולא פחות.
הראייה שלך פשוט מעוותת. הדרך שבה אתה רואה את העולם. הדרך שבה אתה הורס אנשים מבפנים אל החוץ. מרסק את עולמם, את המהות שלהם.
אתה מכנס אותם בתוך עצמם, ולאט לאט סודק את הקליפה הבטוחה שלהם בתוך עצמם.
אומנם אתה יורד אלינו, אל הפשוטים, כדי לעשות את זה. אבל אתה יותר מידי נהנה מכדי לשים לב. יותר מידי מרוצה מעצמך.
ואתה עיוור לגמרי למה שאתה עושה. אתה שקוע עמוק בתוך המעשה, ולא מודע לאן אתה הולך. אתה לא מודע לצעדים שלך, למשחק שלך.
אתה לא מודע לכאב שאתה גורם.
ואתה יודע את זה, אבל יש לי סוג של דחף להזכיר. שאתה סודק את הקליפה הבטוחה, זה לא פיזית. זה נפשי. זה בלחישות ארוכות וכואבות. במילים דוקרות ומפותלות. בלשון מחוספסת ובמתק שפתיים.
אתה מגעיל אותי.
אי אפשר לסמוך עליך, שאתה אומר שאתה מצטער. אי אפשר לסמוך עליך, שאתה אומר שזה לא יחזור על עצמו. אי אפשר לסמוך עליך, שאתה אומר שתשתפר.
כי ככה אתה. אתה פשוט חיי ונושם, מתקיים על סבל של אחרים. הכאב שלהם הוא האוויר לנשימה שלך. הסיבה שאתה מתעורר בבוקר, פוקח את עיניך.
זה כיף? לרמוס אנשים יום אחד, ויום אחר לא לזכור כלום?
אתה יודע, הם זוכרים.
הם זוכרים כל מילה, כל צליל. משהו שאתה כבר שכחת. אתה לא זוכר את המילים. הנשק שלך. אתה שוכח ממנו פעמים כל כך קרובות. כי הוא פשוט תמיד שם, משוייף וחד, מוכן לדקירה.
אתה לוקח אותו ככל כך מובן מאיליו. ואתה גם לא נזהר איתו.
יש אנשים שלוקחים אותו בעדינות, תופסים בו, חוששים. ומשאירים אותו עטוף בצורה שלא תפגע באף אחד.
אתה פשוט לוקח אותו ומשחק בו. בעיקר נועץ אותו באחרים. בנקודות תורפה.
אתה לא יכול לראות את החתכים. זה בעיקר מתבטא בדרכים אחרות, בדרכים לברוח.
הם שותקים מולך, ומתפרקים אחר כך, בלילה. שאף אחד לא ייראה אותם.
בעיקר לא אתה.
אני מאמינה שאפשר לשנות. ואפשר לתקן. שאין דבר כזה אדם רע באמת, אין דבר קיים כזה. אבל אתה מקרה שונה.
עברת על כל החוקים שאיי פעם הכרתי. כל קו אדום, כל מקום בטוח. כל אחד מהם ריסקת, והרסת. כל אחד מהם חצית. נכנסת עמוק לתוך הפרטיות של הבן אדם ולקחת כל דבר שהיה שלו.
ואתה נהנה מזה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אתה נהנה מהכאב שאתה גורם. אתה מחייך בשלווה למראה כאב שאתה יוצר. אתה אוהב את זה.
אתה פשוט בן אדם רע.
אני יודעת שאני קובעת את זה ולא יודעת מה מתרחש בך בפנים, אבל אני מסתכלת עליך ורואה אדם רע. סדיסט. צמא לדם של אחרים.
קשה לי לחשוב שאתה פשוט ככה. רע וזהו. בלי שום סיבה. אבל אני לא רואה שום כאב שאני מסתכלת עליך, שום נקיפות מצפון. שום עיניים שבורות שמשקפות עבר מרוסק.
המצפון שלך נקי, והחיוך שלך גדול, מלא.
אני לא יודעת למה נשארתי בסביבתך.
אולי אני פשוט יושבת ומחכה לרגע שבו מישהו יבוא, ויטיח לך את האמת בפרצוף כמו סטירה מצלצלת. או אולי לרגע משהו יעיק על המצפון שלך. שהחיוך שלך יישבר. שתבין סוף סוף את הכאב שאתה מפיל על אחרים.
גם עליי אתה מפיל. גם עליי אתה לוחץ. אולי בגלל הרצון לנקום אני מחכה.
יש הרבה מילים, הרבה מאוד מילים שאמרת, ותקועות לי בראש. הרבה דברים שאמרת שאני לא אשכח. כי אני לא יכולה. כי אתה טוב מידי במציאת נקודות תורפה.
כי פגעת עמוק מידי.
אני לא יודעת מתי, וגם לא איך, אבל יום אחד תשלם על הכל.
יום אחד אתה תראה הכל, ותתחרט.
אולי מחר, אולי עוד שנתיים.
אבל אתה תראה. שום דבר לא נמשך לנצח, וזה כולל גם את הכאב שאתה מפיל על אחרים כל הזמן.
ואולי כל הכאב הזה ייעצר רק עם כאב.
הכאב שלך.
ולמרות כל זה, עדיין לא הבנתי.
מי אתה חושב שאתה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
