פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 11852 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הכל התחיל באש (3) אנג'ל
רוח הקרב המדהימה שלי הפגינה כישלון קרבי מדהים. אבל איך אפשר להאשים אותי?
שבע שעות על אופנוע, וקיללתי בקול כמעט את כל הכביש המהיר, חוץ מהולכי רגל וחתולי הרחוב - וגם בזה אני בספק.
שוב אני אומרת, שבע שעות על אופנוע. שבע שעות מזורגגות.
בכל מקרה, באותו הרגע היה דיי שקט בכביש המהיר - רק נהמת האופנוע שלי נשמעה. אבל הבטן שלי גרגרה ביחד איתו. הרגליים שלי זעקו מפיסוק יתר. יחד עם העור של מושב האופנוע הרגשתי כאילו רכבתי על סוסים.
אלו היו השבע שעות הכי מקוללות בכל חיי.
הייתי עייפה, רעבה, ובאמצע שום מקום. ולעזאזל, הייתי ממש רעבה.
מילה אחת ריקדה לי בראש שוב ושוב.
אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, שוקולד.
טוב, אז מילה וחצי. אבל הבנתם למה התכוונתי, כן?
אז השעה הייתה שתיים בלילה, בערך. יצאתי בתשע, פלוס מינוס שבע שעות... אה, אוי. אז ארבע לפנות בוקר.
ולא כאילו זה הספיק, התחיל לרדת גשם.
כן כן, גשם.
גשם מזורגג!! (כן, אני מחבבת את הקללה הזאת)
אם הייתי דמות מסיפור, אתם יודעים מה היה קורה?
הייתי מוצאת ב"מפתיע" פונדק בצד הדרך (נשמע כיף), נכנסת משקשרת ומגלה שכל החדרים תפוסים.
אבל יהיה מישהו אחד ער - שיתגלה כחתיך מאוד (כן, הלוואי) - והוא יסכים לתת לי לישון בחדר שלו. היינו רבים קצת, ובסוף מתחתנים. או שמישהו היה מת.
לצערי, לא. לא היה פונדק באמצע הדרך. וגם אם זה היה קורה, הסיכוי שמישהו חתיך היה נשאר ער ונותן לי להשתהות אצלו בחדר היא אחד לטריליון (וכן, אני יודעת שהמספר הזה לא קיים) כי במציאות, בשעה כל כך מאוחרת היחידים שנשארים ערים הם בחורים מכוערים עם סטיות מפגרות.
אוי... האשליות המוזרות של סופרים...
וחוץ מזה, הייתה צמחייה לאורך כל הדרך. צריך להיות אידיוט כדי להקים פונדק באמצע "יער" שכזה.
אז בכל מקרה, אתם יודעים מה קרה? ביליתי זמן קשה על אופנוע בבגדים מוצפים, וכמעט היה בלתי אפשרי להפריד ביני למושב בבוקר. החלפתי בגדים בתחנת דלק ישנה, ומפתחו של האקדח שהיה לגופי יצא כמעט נהר של מים.
מישהו ניגש אלי בפרצוף סוטה וניסה לפלרטט איתי עוד לפני שהחלפתי בגדים - כשהבגדים הרטובים היו דבוקים לגופי וצמודים להחריד, והגדישו את הגזרה שלי - אבל הסתכלתי לבחור בעיניים ואמרתי בפרצוף תהומי שאם אני אספור עד שלוש והוא לא יעוף לי מהעיניים, אני אירה בו. נראיתי כל כך רצינית שהוא נעלם לפני שהספקתי לספור "אחת."
הרגשתי כמו חתול אחרי מקלחת בבגדים הרטובים, ובבגדים היבשים הרגשתי כמו דביבון דרוס, בלשון המטעה.
נוו, כמו שהבנתם, היום הנהדר והנפלא והמדהים והמושלם בחיי.
טוב, בכל מקרה, נחזור לסיפור.
במקום להמשיך לנסוע עם הכביש המהיר ולעשות תאונה מתשישות יתר (ואז להרגיש באמת כמו דביבון דרוס על הכביש), החלטתי להיכנס לעיר ולאכול משהו (ולישון, שינה קדושה).
אחרי שבמכולת הכי קרובה לכביש קניתי חמישה כריכים עם מבט גווע - והמוכרת הסתכלה עליי בקנאה הזאת "עוד בחורה עם חילוף חומרים מהיר." - פשוט חזרתי אחורה ונבלעתי ביער שבצידי הדרך עם האופנוע.
היו דרכים סלולות באדמה, אבל מי כמוני וכמו עמי ותמי יודעים שנמצא בסופו של דבר בית עשוי ממתקים ומכשפה שעשו ממנה פשטידה.
סטיתי מהשביל רק קצת. אחרי הכל, האופנוע שלי היה בנוי... להרבה מאוד מצבים. אני אוהבת להתגאות בו. אופנוע שטח כבד שבנוי למסלולים קשים. אנחנו מתקדמים טכנולוגית, אחרי הכל.
נעצרתי בקרבת עצים צפופים וחניתי. כיביתי את האופנוע.
ישבתי לצד האופנוע, שעונה על עץ, והתחלתי לאכול. בלעתי במהירות שני כריכים ושתיתי את המים ברשותי.
ואז ניסיתי למצוא תנוחה נוחה כדי לישון. בסופו של דבר פשוט נשענתי על העץ ועצמתי עיניים.
פקחתי את עיניי לקול בכי בלי לדעת כמה זמן עבר מאז שסגרתי אותן. כנראה שעבר זמן מה, כי הרגשתי רעננה יותר. למרות ש...היי, לא הייתה כבר זריחה?
ואז התחוורה לי האמת.
ישנתי יום שלם!! יום שלם!! השוטרים בטח התחילו לחפש אחריי, זה לא טוב!!
נעמדתי אוטומטית ואז נזכרתי בקולות הבכי. כשהתרכזתי בהן הבנתי שאלה לא היו קולות בכי. אלה היו... התנשפויות.
זעקות כאב, יותר נכון. וחבטות.
עברתי בעצים לעבר כיוון הקולות, וככל שהתקרבתי כך הם נשמעו חזקים יותר, וכואבים יותר.
בסופו של דבר הגעתי לעבר המחזה. הוא לא היה יפה. כמה נערים מכים דמות. ארבעה על אחת.
"היי, מפגרים!" אני יודעת שהקללה הזאת לא מחווה יפה, אבל זה כל מה שנדרש כדי לגרום להם לסובב את הראש אליי בזעם.
בסופו של דבר קלטתי שמי שהוכה היה עוד נער, וכנראה שכל נער מהם היה... בן גילי או קצת יותר. בני שבע עשרה שמונה עשרה מכים בחבורות נערים... זה פשוט לא בסדר.
הם עצרו באמצע המכות, כשהם אוחזים בחולצתו הלבנה וספוגת הדם.
"מה את רוצה?" שאל אחד מהם.
המסקנה שבאה מהדיבור שלו לא הייתה מאוחרת. "לעזאזל, אתה מסומם."
הרפתי אחיזה בקולט שלי, קיוויתי שהיגיון ירחיק אותם ממנו, אבל מאנשים מסוממים אין היגיון. ככה שיצא שפשוט שתקתי בתגובה.
"נטפל בכלבה אחר כך." אמר לשאר.
הוא קרא לי כלבה.
"לא. קוראים. לי. כלבה!" צרחתי, ונראה שהבהרתי בבירור את הנקודה שלי. כי אספתי מהאדמה אבן וזרקתי אותה ברגע של חוסר מחשבה. היא פגעה בראש שלו. בין העיניים. הוא איבד הכרה... מהר מאוד.
אולי הבהרתי את הנקודה שלי, אבל הוא כנראה לא יזכור אותה.
נראה ששאר החבורה שלו לא הייתה מסוממת, כי שניים מהם אספו אותו ואחד התחיל לקלל אותי נמרצות ולרוץ, רגלו נראתה קפוצה, כנראה כדי לבעוט בי.
הוא נראה כל כך נלהב לבעוט בי ולהוכיח את עצמו שכמעט היה חבל לי ששלפתי אקדח ואיימתי שאני אירה בו (אחרת אני בטוחה שהוא היה מכה אותי).
השניים האחרים אספו את המנהיג, כנראה, והבחור שקילל אותי הזדחל אחריהם בחוסר חשק מובהק.
הבטתי בגוש המדמם שכנראה היה פעם בן אדם. עכשיו זה היה גוש רוטט ורועד. ומקופל על הרצפה בתנוחה עוברית, גופו כנראה צועק מכאב.
ניגשתי אליו. הוא הסתיר את פניו בידיו והיה מקופל בתנוחה... שנראתה מאוד כואבת.
"הם שברו לך משהו?" שאלתי בקול עדין.
"לא..." הוא מלמל. "לא נראה לי."
"תן לי לראות."
"את מה?"
"את הפנים שלך."
"לא."
"למה לא?"
"הם הרסו אותן."
הוא נשמע מבועת, ומבולבל. "בן כמה אתה?"
"שבע עשרה."
השמעתי שריקה ארוכה. הגיל שלי. הוא נשמע... ממש צעיר.
"קום." אמרתי לו.
"לא."
"זאת לא הייתה בקשה. ואני אכאיב לך אם אני אעשה את זה בכוח."
"זה יכאב בכל מקרה."
"אתה ביקשת את זה." מלמלתי ואז משכתי בכוח את ידיו מפניו. הנער התשוש ממכות לא ממש הצליח להתגלות - ופניו התגלו.
"זה לא כל כך גרוע..." אמרתי, אבל פי היה מעוקם. פנס ענקי הכתים את עינו, שנראתה סגורה וקרועה. על לחיו השנייה התנוססו חתכים ענקיים. כל פניו היו מוכתמים בעפר ודם. חלקו קרוש, חלקו טרי.
"כן..." מלמל. "לא כל כך גרוע."
"בוא." נעמדתי והושטתי לו את ידי. "יש לך רכב בסביבה?"
"לא..." גנח כשניסה לשבת. "זאת הייתה הטעות שלי."
התכופפתי ועזרתי לו לשבת, ואז לעמוד. "אז אנחנו עומדים לנסוע ברכב שלי. איפה אתה גר?"
הוא גנח לאורך כל הנסיעה, וידיו הארוכות רעדו. הוא ביקש שלא נלך לבית החולים, ואני כיבדתי את זה. לפחות את זה.
כשנעצרנו לפני הבית שלו, הוא היה כמעט מאושר שהאורות סגורים.
"יש לך מפתח בכלל?" שאלתי אותו כשהתחיל לצלוע לכיוון הבית שלו.
הוא הביט לעברי, התכופף ושלף את המפתח מהנעל שלו.
מתוחכם.
"הם בדרך כלל... לוקחים לי את התיק וזורקים אותו לביוב. למדתי לא לסמוך עליו."
אבל אז, למרות שחייך אליי באותו הרגע, הוא נפל אל האדמה. ואז הגעתי למסקנה, ירדתי מהאופנוע, פתחתי את המושב - והוצאתי את התיק שלי. ואז סגרתי את המושב וסגרתי את האופנוע.
"היי, מה את עושה?" שאל מתוך הניסיון לקום.
השלכתי את התיק על כתפי. "עוזרת לך."
עזרתי לו (בכפייה, ובאיומים שאני אבעט לו ברגל שבה הוא צולע). ואז נכנסנו לבית שלו, נעלתי את הדלת מאחוריי, כמו שביקש ממני.
הוא סקר במבטו את הספות שלו, אבל אז הבין משהו.
"בואי נעלה... לחדר שלי."
"וואו, אתה תהרוג את עצמך."
"אני לא יכול להכתים את הספות בדם."
שתקתי לנוכח התשובה ועזרתי לו לעלות במדרגות, אחת אחת. הוא לא התלונן, אבל ראיתי על פניו שכואב לו.
הוא הוביל אותי במסדרון, בצליעה, לחדר שלו. ואז נשכב באנחה על מיטתו.
"אתה רגיל לזה."
"אני יודע."
"אבל עכשיו זה נראה חמור."
"זה תמיד חמור."
"אז מה אתה עושה?"
"מחכה עד שמישהו יימצא אותי, ומדמם - בתקווה נואשת למות. לא שזה יקרה."
"כן, כי המישהו הזה כבר מצא אותך. תתיישב."
הוא העיף בי מבט חושד, והתיישב. "אם את רוצה להרוג אותי, תעשי את זה עכשיו, ומהר."
"לא תודה." אמרתי לו, וניגשתי אליו. תפסתי בקרעי החולצה שלו ופשוט קרעתי אותה מעליו. חלק גדול ממנה היה מוכתם בדם, אז זה היה קל.
"היי! מה את עושה?!" שאל כשמשכתי את הקרעים.
"כאילו היה אפשר להציל את זה!" מחיתי. "עכשיו שתוק, אני עומדת למצות הוראות עזרה ראשונה בפעם הראשונה, וזה עלול להיות כואב."
התשובה היא כן, זה היה כואב. אפילו מאוד. ולא רק לו, לשנינו.
ביחד עם כל היוד ששמתי בעדינות על פצעיו, בא המון כאב. אז נתתי לו חתיכת בד לנשוך כדי שלא יצרח ויזעיק משטרה או משהו. הקטע הוא שהוא נשך את היד שלי עם הבד, ממש חזק. לא היה לי נעים להעיר לו, אז ניסיתי להתעלם והמשכתי בקושי מדהים.
בסופו של דבר הייתי צריכה לחבוש אותו, ובשביל זה הייתי צריכה את שתי הידיים. ואז הערתי לו.
לא הייתי מתפלאת אם היו לי חורים בידיים.
כשסיימתי לחבוש אותו, טיפלתי בפניו, בפנס. מרחתי את פניו בחומר מרגיע שהיה אמור לקרר את העור המגורה. וכן, ציטטתי את זה מהאריזה.
כשהתרחקתי ממנו בסוף, וארזתי את הדברים שהיו לי בתיק לתוך הערכת עזרה ראשונה שדוד לאון הביא לי. הבנתי משהו. "אני לא יודעת איך קוראים לך."
הוא הביט בי. "רואן. ושמך?"
בשלב הזה אתם בטח נועצים מבט בכתוב וחושבים לעצמיכם. לעזאזל, היא נסיכה בתקופת החדשות! חייבים לדעת איך היא נראית, לא?! אולי אין לו טלוויזיה?
אז זהו, שיש לו טלוויזיה, ראיתי. וגם לא חייבים לדעת איך אני נראית.
ואתם יודעים למה? ולא, לא למה יש לו טלוויזיה.
אני אענה לכם - אין היתר פרסום לפרסם תמונות של קטינים. בעיקר שלי אסורות. כרגע לבטח שולחים תמונות שלי באיטרנט לשוטרים, ועד שהם יראו את התמונות לחדשות ולעיתונאים, ויעקפו את כל ההליכים המשפטיים יעבור משהו כמו חודש, אפילו יותר.
לא ידעתי שהחוקים של המדינה הזאת יוכלו לעזור לי כל כך.
"שמי לנה."
הוא זקף גבה. "כמו הנסיכה הזאת?"
זה שאין היתר פרסום על התמונות שלי, לא אומר שאין היתר פרסום על השם שלי.
הבטתי בו בפנים אטומות. "כן..."
אחרי שסקרתי אותו במבטי, נעמדתי. "אז אני אלך עכשיו. אתה תסתדר?"
"הממ, רגע." מלמל. "אני רואה שאת בדרכים. זה קל להבין. ויש לי שאלה."
"כן?"
"תוכלי לקחת אותי איתך?"
אם הייתי יודעת מה יקרה, הייתי שותה משהו באותו הרגע רק בשביל לירוק אותו.
במקום לירוק משהו, עיניי התרחבו בצורה כמעט לא אנושית. "לא." קבעתי.
"אז..." הוא השפיל את מבטו. "תני לי לפחות לגמול לך בארוחת ערב."
"יש לי סנדוויצ'ים."
"בבקשה." חשבתי שפאפי פייס של בחורים לא אמור לעבוד. מסתבר שהפנס עשה את העיניים שלו נוצצות.
נמסתי דיי מהר, ונשארתי לארוחת ערב.
לא רק זה, אלא שהוא הציע לי הצעה מפתה - מקלחת. וקצת אספקה לדרך. ועוד ארוחת ערב... גן עדן.
קודם כל הוא נתן לי להשתמש במקלחת שצמודה לחדר שלו. הייתי צריכה למחזר את הבגדים שעליי, והסבונים היו של... טוב, גברים. אבל היה כל כך נעים להרגיש מקלחת. למרות שהייתי בדרכים רק יום וחצי.
בחיים לא ידעתי שאני אתגעגע כל כך למקלחת.
כשיצאתי מהמקלחת, רואן לטש בי עיניים ענקיות ומתרחבות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"כלום."
העיניים שלו הבריקו בתאווה, לא סמכתי על ה'כלום' הזה.
"מה עם ההורים שלך?" שאלתי שהיינו בדרך למטה, למטבח.
"שהיית במקלחת, הם צלצלו ואמרו שהם לא יגיעו היום. ומחר, ועד שבוע הבא." אני חושבת שהוא היה ממורמר בגלל זה. הוא נשמע קצת עצוב.
אז בגלל זה הוא רצה לעזוב איתי...
כשאכלנו, עשינו את זה בשתיקה. לא שאלתי אותו כלום, והוא לא שאל אותי.
דיי סמכתי על השתיקה הזאת, אבל כנראה שהוא היה חייב להפר אותה.
"מאיפה את?"
"אני מעדיפה לא לגלות."
"בת כמה את?"
"שבע עשרה."
"למה את כאן?"
"העיר הזאת בדרך שלי... לאנשהו."
"לאן?"
"לנקמה." מלמלתי ותחבתי עוד חתיכה של אוכל לתוך פי.
"במי?" שאל וקימט את מצחו.
הבטתי בו. "יש לי סיפור לספר לך. אתה מוכן להקשיב?"
הוא הנהן.
"לפני זמן מה, היו לי הורים. אבא ואמא, מוזרים קצת. אבל אהבתי אותם מאוד. למרות שהם לא היו ההורים הביולוגיים שלי." נשמתי עמוק. "יום אחד, באו אנשים. אנשים רעים מאוד. הם שרפו את אבא שלי בחיים וירו באמא שלי. הכל מול העיניים שלי. בגלל שידעתי שבמקום שמשם הגיעו האנשים, משטרה לא מתעסקת עם פושעים, אז החלטתי לשמש את תפקיד המשטרה, ולנקום את נקמתם."
עיניו של רואן נפערו. "זה... מעניין."
"מעניין מאוד." אכלתי עוד חתיכה בשלווה.
"אני יודע ששאלתי כבר, אבל עכשיו, שאני יודע את הסיפור שלך - אני יכול לבוא?"
הרמתי את מבטי מהצלחת שלי, אליו. "למה לך להצטרף אליי?"
"אני לא יודע. אני פשוט רוצה. קודם כל, את זאת שטיפלה בפצעים שלי. וגם, יעזור לי להתרחק מפה. אין לי בשביל מה להישאר."
"יש לך הורים." אמרתי לו.
"אין לי."
במקום לנעוץ עיניים בפניו, נעצתי אותן ישירות בעיניו. "אל תעז לומר את זה."
"אבל אין לי הורים! אני לא רואה אותם, אני לא מכיר אותם. הם לא הורים שלי."
נעמדתי. "תודה על הארוחה." סיננתי, והסתובבתי לעבר הדלת.
הוא קם ותפס בידי. "רגע! רגע, תקשיבי!"
ניסיתי להשתחרר, אבל לבחור הייתה אחיזת ברזל. היה קשה להאמין שהוא הבחור שמצאתי מקופל על הרצפה.
"אני יכול לעזור לך." אמר לי.
"איך?"
הוא שתק.
"אין לך מושג איך!" צעקתי. "תשחרר אותי!"
"בבקשה, תקחי אותי איתך." הוא ניסה את מזלו בפעם האחרונה.
זאת הייתה פעם אחת יותר מידי.
"אוקיי, תאסוף כמה מהדברים שלך ותפגוש אותי בחוץ."
"למה?!" זאת הייתה השאלה הראשונה שבקעה מפי כשראיתי את כל הדברים שהביא איתו.
הוא הביא מזוודה.
מזוודה!
ולא רק, הבחורה הביא איתו גם תיק בנוסף.
איזה בחורה!
"אני יודע מה את חושבת, אבל רגע." הוא הניח את המזוודה על האדמה בזהירות מופתית. רק אז קלטתי שהיא משוריינת.
"אבא שלי שוטר. וראיתי את האקדח שלך. חשבתי שזה... עשוי לעזור."
"כן..." מלמלתי. זה באמת יעזור. "לך."
הוא הביט בי בהיסוס. "אני לא עומד להשתמש בו. אין לי מושג איך."
"אני אלמד אותך."
"אבל יש בעיה."
"כן?"
"המזוודה נעולה."
"אז זהו, שאין בעיה." שלפתי את ה'קולט', ויריתי ירייה אחידה במנעול.
רואן קפץ במקומו. "משוגעת, אנחנו במקום מרכזי, את תגלי אותנו!"
הכנסתי את הקולט למקומו כמעט בשניות. "אין שום דבר לגלות." אמרתי בחיוך. חיוך פסיכופתי, כמובן.
התכופפתי לעבר המזוודה, ופתחתי אותה. עיניי נקרעו בהפתעה.
כן, בחיים לא ראיתי 'קולט' משטרתי. הייתי בטוחה שהמשטרה משתמשת באקדחים כסופים.
התחילה לכרסם בי המחשבה שאבא שלו... לא שוטר.
נעצתי בו מבט נוקב. אבל הוצאתי את הרובה מהמזוודה, וגם את הצרור היחיד שנלווה לו.
היו לי הרבה צרורות. יותר צרורות מהרובים.
הראתי לו במהירות איך מפעילים את הרובה לפי הנצרה, בתקווה שאני לא מלמדת מישהו לירות בי.
ואם אתם לא מבינים ממה אני פוחדת, אני לא יודעת מה מלמדים אתכם בבית, אבל לקבל כדור מרובה זה לא טוב.
זה היה שיעור קטן לחיים.
כשאחז ברובה, שאל. "איפה אני עומד לשים אותו?"
הרמתי את החולצה והראתי לו איך תקעתי את קת הרובה במכנסיי. הוא הגיע למסקנה שהוא לא עושה את זה. ואז הסתובב לשנייה והתעסק בבגדיו. שהוא הסתובב שוב כבר לא ראיתי את הרובה. האמת, שפחדתי לשאול איפה הוא תקע אותו.
וואו, המשפט הזה נשמע רע. אבל כנראה שגם התוצאות עלולות להישמע רע.
בזמן שטמן את האקדח בבגדיו, ניגשתי לפח זבל הקרובו זרקתי לתוכו את המזוודה. זה לא היה הפיתרון הכי יסודי, אבל לא היה לי אחד יותר טוב.
"יש לך כוונה להמשיך לנסוע על האופנוע?" הוא שאל, מעקם את אפו.
"ברור שכן." קפצתי על ההזדמנות להגן על האופנוע. "יש לך בעיה איתו - "
"כן, האמת שיש לי בעיה."
לרגע קפאתי על מקומי, אבל אז עניתי לו. "אם יש לך בעיה עם האופנוע שלי, אתה מוזמן ללכת ברגל אחרי השביל אבק שהוא ישאיר."
"אבל מה עם הגשם, לנה?"
"נתמודד איתו."
"נהיה חולים."
"יש לי תרופות."
"ואם הן לא יעזרו?"
"ננוח באכסנייה או משהו."
"ואם זה לא יעזור?"
"זה יעזור." נעצתי בו את ה-מבט. שאומר, בלי מילים 'תמשיך לדבר ותמצא כדור בראש'.
אני מחבבת את המבט.
הוא לא העז להוציא עוד מילה מפיו. ודקה וקצת אחר כך כבר הייתי על האופנוע, מתניעה אותו.
"אז אתה בא?" הסתכלתי עליו כשאני מניחה את הידיים על ההגה, כביכול, של האופנוע.
הוא הסתכל עליי, ואחרי מבט ארוך עלה בשתיקה על האופנוע.
ושוב יצאתי אחריי מנוחה קצרה לדרכים. הפעם עם עוד אקדח, ועוד נוסע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מעריצה. הלוחמת (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה? :O אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מדהים!!! siris
סיפור יפהפה
דורש. המשך. עכשיו!!!
ותאמיני לי שבית חולים וכריתת איברים זה כלום לעומת מה ש*מכרים* מסוימים שלי יכולים לעשות לך.
נ.ב- תביאי קצת נשקים מרססים. מאג, m16. או עוזי, אם את בקטע של גאווה ישראלית.
ושלא תעזי להזכיר רובה מיניגן בסיפור שלך, אני שומר את זה לעצמי. תשתמשי בזה ואני אשתמש בזה עלייך
תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה :O אנג'ל
ייקח קצת זמן לקבל המשך.
ותאמין לי שמה שהמכרים שלך מסוגלים לעשות, זה כלום לעומת מכונת הגז הטבעית שיש לי שנקראת "אח קטן".
נ.ב -
עוזי זה קטלני. אני חושבת באמת ובתמים להשתמש בו :O
ואני לא פוחדת ממך!! תנסה להשתמש עליי במיניגאן, ואני אפוצץ אותך בכדורים D:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אין לך סיכוי siris
אם האח שלך זה מכונת גז טבעית שלי זה מחנה ריכוז!
את לא תספיקי לרסס אותי בכדורים, מיניגן יורה בקצב של 6000 כדורים לדקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים כן אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים דא siris
אז מה, כוחות קסם זה דבר זמני(וחלש)
אחים שלי עשו עסקה עם השטן. הוא לקח מהם את הנשמה, את התכונות הטובות ואת היופי שעובר במשפחה(כמו אצלי) ונתן להם כוח בלתי מנוצח! מואהאהאהאהאהאהאהאהאההאהאהאהאהא....האהא...הא...הה... אהם. לא משנה.
אם אח שלך כל כך חזק, אולי נעשה תחרות הדברים הכי גרועים שאח שלי עשה?
אני אתחיל:
פעם אח שלי פרץ ליומולדת שלי ערום חוץ מגרביים ונעליים(ועור שלגופו)
תנצחי את זה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אוקיי, אז ככה. אנג'ל
פעם אחת אח שלי ניגח את עצמו בקירות. בעיקר בקיר שבפריד בין החדר שלי לשלו. (הקירות מגב וכל הקיר רועד לפעמים). הוא נכנס לחדר שלי והפליץ בו בכוונה. הוסיף כמה גרעפסים לתוספת. והוא היה רק עם בוקסר בעל חור. אחרי זה הוא הלך והתכופף אל הכלבה שלי (אני מזכירה, חור) והתחיל להציק לה. היא נשכה לו את הצורה ואז הוא התחרפן ונתקע בי -.-
זכרונות רעים ><
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים לא רציתי לעשות את זה, אבל הכרחת אותי siris
*בתוך המודעה הזאת יש תוכן דוחה בטירוף. לבעלי לב חלש או לחץ דם גבוה, אנא תשתינו במכנסיים בצד או שתעשו משהו עם החיים שלכם*
יש לנו בחצר טרמפולינה ענקית. פעם אני וחברים שלי קפצנו בה, ואחי הקטן(או לחלופין, אחי השטן) עלה על הטרמפולינה, הוריד את המכנסיים והשטין
על חבר שלי
עדיין חושבת שהם לא כל כך גרועים(תאמיני לי שזה רק קצה הקרחון)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אלוהים O.O אנג'ל
אבל... הממ... גם אני לא רציתי לעשות את זה ><
לאח שלי יש הפרעות קשב וריכוז. בגלל זה הוא צורח דברים. ובכללי, אנחנו פשוט משפחה שצורחת הרבה (התחלנו לצרוח הרבה בגללו =.=).
יום אחד בהיר, הייתה לי תאונה קטנה. מהר מאוד אח שלי צרח את כל מה שקרה לחברים שלו בדירה מתחתינו וכל השכונה ידעה על פאדיחת חיי שלא תסופר כאן בשום אופן ואופן =.=
הם באמת גרועים. אבל גם שלי גרוע =.=
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אפילו ג'ן
אח שלי לא כזה סיוטי!! הוא דביל ויש לי הרבה סיפורים עצובים, אבל אתם עושים לי צמרמורת.
עוד רגע ואני כורעת על ברכיי ומודה על אחי הקטן!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים את צריכה להודות אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים זה לא יהיה קל ג'ן
אחי הקטן כל כך דביל ששמישהו צריך להכניס אותו לספר השיאים...
מי נתן לאחים שלכם רשות להתקיים?!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים O_O The dark dragon
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים וואו, אקו
הסיפור ממש יפה, אם את רוצה עצות בנוגע לכלי נשק, את יכולה לפנות אליי.
ויש מספר בשם טריליון, יש גם מספרים בשם סקסטיליון וקוודריליון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים :O תודה אנג'ל
וזה בסדר, אבל בכל מקרה יש לי כמה עוזרות בנוגע לכלי נשק. הקטע הוא שהייתי באותו הרגע בבית ספר ובלי גישה אליהן/לוויזקיפדיה או משהו בסגנון.
:O לא היה לי מושג שהם קיימים. טוב, בוא נגיד שבסיפור הוא לא קיים^^
ואיזה מספרים הם סקסטיליון וקוודריליון? ולמה יש לי הרגשה שאתה עובד עלי? ם.ם
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מדהים! Reaper
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה!! D: אנג'ל
אני מקווה שהוא יגיע מהר. אבל אני מפחדת שהוא יתעקב בגלל שאני תקועה כתיבתית ><
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אוי ויי :/ Reaper
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אנג'י.... POLLO
הפרק היה מדהים! במיוחד הקטע שלנה איימה על הסוטה ההוא. (כן כן, אני יודע שזה לא אמור להיות מרכז הפרק, אבל נסיכה עם רובה זה כול כך מגניב ><).
מחכה להמשך :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה!! אנג'ל
וכן, אני יודעת שזה כל כך מגניב!! בגלל זה כתבתי על זה!! אני אוהבת נסיכות עם רובים!! D:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אנג'י, יש לי גרזן. הצבעוני האדום
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים בשביל לכרות עצים למדורה, כן? זה יהיה נחמד מצידך, ממש קר לי!! אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אני חשבתי יותר בסגנון של לכרות לך איברי גוף מסוימים. הצבעוני האדום
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים יש מצב שאלו יהיו הרגליים? אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אין בעיה! אני יכולה לכרות לך גם את הרגליים! הצבעוני האדום (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים גם? O.O אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים *הנהנון מהיר* הצבעוני האדום
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מה זאת אומרת "גם"? O.O אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים זאת אומרת שאני מוכנה לכרות לך את הרגליים בנוסף לאיברי גוף מסוימים! הצבעוני האדום
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אפשר לשאול מה האיברים האלו? יש כמה איברים שחשובים לי מאוד. אנג'ל
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אנג'... ג'ן
מי שמדבר על לקטוע משפטים באמצע!!!!!! אני צריכה המשך. צריכה אותו, ועכשיו!!!!
את כותבת מדהים, כבר אמרתי לך את זה פעם?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים היי, אני לא קטעתי אותו באמצע משפט!! אנג'ל
תודה. ובגלל ה"אנג'..." חשבתי שאת עומדת לומר שהפרק היה משעמם. כמעט עשית לי התקף לב ><
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים יאי!! ג'ן
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים התקפי לב, בכיף. אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אוחחח... ג'ן
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אם אני אקבל התקף לב אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים יתעכב P: ג'ן
אז אולי... אממ...
בואי נסגור על זה שאם הפרק הבא יוצא עד שלישי, אני מפסיקה לקוות להתקפי לב, סבבה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אבלאבלאבלאבל אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים לא תירוץ!!!! ג'ן
לפחות, זה מה שחברות שלי אמרו לי היום :(
יש לך שבוע!!! אני מתקשרת בינתיים לבית החולים להזמין לך מקום. יש שם המון זמן למחשבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
