אני חייבת חייבת חייבת חייבת תגובה!!!
שוב, אם יש שגיאות כתיב-סליחה מראש.
--------------------------------------------------------
צפצוף המכונות נשמע כאילו מרחוק. יכולתי לראות עשרות רופאים מצטופפים מעלי, מתלחששים, מדברים. זמזום מעצבן שכזה שהפריע למנוחתי.
ראייתי התשתשה ונרדמתי שוב.
בחלומי הופיע אותו נער, לא ידעתי מה הוא עושה אך לבושו היה מוזר ביותר- חולצת טי בצבע כחול, מכנסי ג'ינס קרועים. הוא חבש כובע אדום עם דוגמאות מזעזעות של פרחים ופרפרים בוורוד וכתום ונעל נעלי נייק בצבע ירוק זורח. אם זה לא היה חלום, הייתי מקיאה רק מהמראה שלו.
הוא ישב על מטאטא מכשפות שבקצהו התלקק חתול שחור.
"סעי איתי למרחקים!" הוא אמר בטון סופרמני כזה, שגרם לי לצעוד כמה (מאות) צעדים אחורה עד שהתנגשתי בקיר. ראשי פעם מכאב.
"מון!!!" הוא קרא והבעת פניו השתנתה להבעה המצטערת ההיא.
עיני נפקחו באחת.
ראיתי את אימי עומדת בקצה החדר. היא לבשה חלוק לבן ועליו תג השם שלה, 'ד"ר ליליה טומפסון', היה רשום שם, 'מנתחת מוח ראש מחלקת מחקרי המוח'.
"מון?" היא שאלה. היא הכניסה את ידיה לכיסי מכנסי הג'ינס והתקרבה לעברי.
"אמא..." מלמלתי. הייתי עייפה. הרגשתי כאילו סחטו כל טיפה וטיפה מגופי. "כמה..." הראיה שלי התחילה להתשתש. מצמצתי כמה פעמים עד שהתמקדתי באמי. "כמה זמן ישנתי? ל-למה... אוח... למה היו פה סטודנטים?"
חיוך עצוב הופיע על פניה.
"שבוע שלם. שבוע שלם היית חסרה לי..." היא התיישבה בקצה מיטתי. "הסטודנטים... הם היו כאן כי..." דמעות זלגו על לחייה. רציתי לקום ולחבק אותה, אך גופי כאב כל כך שלא יכולתי לזוז כמעט.
"ליליה?" אבי נכנס דרך דלת הזזה שהייתה תקועה בצד הימני של החדר. הוא התקרב אלי ונשק לרקתי.
"איך את מרגישה?" שאל בקול מרגיע. הוא שם את ידו על כתפה של אמי.
"מממ..." מלמלתי. "ב...התחשב בזה שאין לי מושג מה קרה... גרוע."
הרגשתי כאילו אני עומדת להירדם שוב.
'מון, את לא חייבת לספר להם.' אמר הנער בלבוש המגוחך. העפתי מבט בחדר, הוא עמד ליד החלון, משמאלי, והסתכל בטיפות הגשם הזולגות על הפלסטיק השקוף.
"לספר להם מה?"
"לספר מה למי?" שאל אבי.
'את לא צריכה להגיד להם את האמת.'
"מה? על מה אתה מדבר?" אמרתי. "איזה שקר? איזו אמת?"
"מון, אני לא מבין אותך." אמר אבי בדאגה.
ריח התרופות היה ממש חזק. הייתי בתוך בית חולים, היכן שאמא שלי עבדה. הגבס ברגל שלי גירד וצלעותי השבורות דקרו שוב ושוב את ראיתוי. זזתי טיפה והמצב החמיר.
"שש.... אל תזוזי, חומד, המצב רק יחמיר...ששש" מלמלה אמי וליטפה את ראשי.
'מון, תחשבי, מה קרה באותו יום?' שאל הנער.
"מה קרה באותו?" אמרתי בהתעניינות.
'תחשבי, מון, תחשבי.'
"אני אפילו לא יודעת מה השם שלך!" צעקתי. פתאום נהיה לי חם. רציתי לצאת, לברוח, לזרוק הכל על הרצפה. אבל לא יכולתי, וכאב לי כל הגוף.
"השם שלי?" שאל אבי בבלבול.
"מה זה הסירחון הזה?! מסריח פה מחיטוי ו... תרופות!" הבטתיהצידה. מעמד האינפוזיה חובר למיטה ועליו ניטלו שלושה שקיות:מים, משכך כאבים ועוד תרופה כלשהיא.
"תורידו את זה ממני!!" צרחתי, התחלתי להוציא את המחט שהזרים לתוכי את הנוזלים כשנשמע צפצוף. דם זרם על אמתי והחתים קצת את השמיכה. ראיתי את אמי לוחצת על כפתור העזרה ושלוש אחיות נכנסו דרך דלת ההזזה.
הן התקרבו אליי, שתיים החזיקו אותי ככה שלא אוכל לזוז והשלישית קירבה אליי מחט.
היא נעצה את המחט בזרועי ו...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
