הידעתם ש'זוגיות' היא מילה נרדפת ל'מאסר עולם'?
היי. קוראים לי חופית, ויש לי זוגופוביה.
'זוגופוביה': פחד מחברים טובים שנכנסים לזוגיות, מערכת יחסים, קשר, חברות, רילשן שיפ, רילשן שיט, או כל בולשיט אחר שתרצו.
כדי שתבינו על מה אני מדברת, אמחיש לכם את הרעיון באמצעות דוגמא שהיא כמעט אמיתית, מהחיים.
יש 3 מילים שאני מתעבת אותן כאשר הן באות כצירוף, בנשימה אחת ובהקשר לא הגיוני: "יש לי חבר\ה"!
בשנה האחרונה יצא לי לשמוע את המילים הללו בלי סוף, בכל פעם כשנתבקשתי לשאול את אבירם, ידידי הותיק מזה כבר 8 שנים, אם בא לו להצטרף אלינו לצאת יחד. היינו חבורה קבועה, חמישה חברים: אני, שירלי, דנה, אביב ואבירם. היום אבירם כבר לא, הוא יצא על תקן 'תפוס'.
הייתה פעם אחת שלא אשכח אותה, קצת לפני חול המועד פסח, והרבה אחרי שהוא היה כבר עמוק במערכת יחסים הזו. תיכננו כולם לילה בכנרת, על האש, הייתי מנפנפת טובה, ככה גם 'ניפנפתי' גברים בחיים שלי, כאלו שאינם היו ראויים.
ישבנו ארבעתינו בפארק, כדי לתכנן את הלילה המיוחל. תהינו אם לקרוא לאבירם, בכל זאת, חבר. לשעבר, אבל חבר. "מאז שהוא בזוגיות, כמעט ולא רואים אותו", הזכירה דנה.
בכל פעם שהזמנו אותו למפגשים חברתיים, נתקלנו בסירוב: "מצטער, אני לא יכול, אני מחויב, יש לי חברה". משפט שכזה היה שכיח אצלו.
בעבר, בתחילת הקשר, עוד התעקשנו שיבוא, סליחה, שיבואו, אבל לא עוד.
לילות פסח בכנרת הוא הכי אהב, תמיד הוא טען שזו מסורת שאין לשבור. החלטנו שכן לנסות לקרוא לו, שווה להתקשר. תמיד כולם אומרים שעדיף לנסות ולהתאכזב, מאשר לוותר מלכתחילה.
אביב התקשר אליו, ולהפתעתנו הרבה הוא אמר שהוא מעוניין להגיע: "אני ואשתי לעתיד נשמח להצטרף אליכם". לא האמנתי.
'אשתו לעתיד' לא אהבה את כל עניין הידידות.
בתחילת הקשר, כשעוד הוא היה מעז לנפנף לנו בהססנות לשלום ברחוב, ככה עם הנייד שמסרב להוריד מהאוזן, הייתי יכולה לשמוע אותה מהעבר השני צורחת עליו, "עם מי אתה נמצא?!" והוא? ריחמתי עליו. מעולם הוא לא נראה מסכן יותר. הוא החל לגמגם, בחיים הוא לא גמגם, אפילו לא כשעשינו את הבגרות בע"פ בתושב"ע. "אביב גם נמצא פה!" מיהר להסביר ולהדגיש, והיה מבקש מאביב להשמיע את קולו, רק שתרגע ותנמיך את קולה הנורא והאיום, שבאותן דקות היווה איום קיומי עלינו, הידידות שכ"כ חששה מהן.
לאחר כחצי שעה, הם הגיעו לפארק, כפי שהבטיח. יד ביד, דואגים להזכיר עד כמה מאוהבים הם, ואף אחד לא יצליח להפריד ביניהם, גם לא ידידות ותיקות כמותנו. הצחקתם אותה.
שאלנו לשלומם, התחבקנו, התנשקנו, מטעמי נימוס מינימלי, או צביעות, אין לדעת. הרי לא באמת היה אכפת לנו, או להם.
הפצרתי בפני אבירם שהוא חייב להגיע לכנרת.
"איך יכולתי, טיפשה שכמותי". נזכרתי ששכחתי ממנה. עוד לפני שעשיתי את החשבון נפש הזה עם עצמי, הוא תקף, "מה זה 'חייב' להגיע? מה עם אשתי לעתיד? אל תשכחי! בע"ה באוגוסט הקרוב אנחנו מתחת לחופה כך שאנחנו 'גוף אחד', שמעת?! גוף אחד!".
נלחצתי. היה לה מבט מלחיץ, כזה שאומר: "כדאי שתחשבי הרבה לפני שאת פוצה את פיך". וכך עשיתי. חשבתי הרבה לפני כל אות ואות שיצאה מפי.
"אנחנו נשקול אם להגיע", מיהר להתנער מהבטחה כלשהי. הרי תמיד כשהבטיח, לא קיים. או ליתר דיוק, מאז שהוא בזוגיות, אין משמעות להבטחותיו, הבטחות השווא שלו.
בשקט מלמלתי לי: "לפני שאתה שוקל את ההצעה, כדאי שתשקול קודם את עצמך, חתיכת שמן חסר כל פרופורציות".
פעם, לפני הספירה, כשהייתי מאוהבת, לא היה לי כ"כ תיאבון, ודנה תמיד הייתה דואגת להרגיע אותי: "ככה זה כשמאוהבים, אין תיאבון, אבל אח"כ, בהמשך הזוגיות, הוא חוזר".
כנראה שאצלו התיאבון חזר עם ריבית והצמדה, ועוד איזו הצמדה. הייתם צריכים לראות את הג'ינס, הוא היה כ"כ צמוד עליו, בכל פעם כשנשם, עצמתי את עיניי בחוזקה, שמא הכפתור יעוף לעברי ויגרום לי לנזק בלתי הפיך. נראה כאילו הכפתור האומלל רק חיפש הזדמנות לעוף משם ולחפש לו ג'ינס חדש, רחב יותר, אחד כזה שלא יחנק בו למוות.
"אני גם ארוס עכשיו, אז אתם בטח מבינים", ניסה לתרץ שוב את הבטחות השווא שלו.
"לא ארוס, אלא הרוס", לגלגתי בחיוך ממזרי כזה.
"אמרת משהו"? הסתקרן אבירם. הייתה לו שמיעה טובה, מוזר שהוא לא שמע אותי, הרי תמיד בבית הספר, כשהיינו נבחנים, היו מפרידים בינינו, אפילו המורים ידעו שאנחנו 'אחוקים' - ככה נהגו לכנות חברים שהם כמו אחים. בגלל שהפרידו בינינו במבחנים, הייתי נאלצת ללחוש לו בלאט ש'2 זה ב', ו-9 זה ד', מרוב שזה היה חלש, אפילו אני לא הייתי מצליחה לשמוע את עצמי. והוא? שמע הכל.
גם תשובות ארוכות ומורכבות מאלו, את הפסיקים והנקודות הוא אפילו יכל היה לשמוע, הייתה לו שמיעה מפותחת מאוד במבחנים.
ועכשיו? הוא לא שומע כלום חוץ מאת 'אשתו לעתיד'.
"כנראה שגם השמיעה הולכת לעזאזל כשנמצאים בזוגיות?", תהיתי לי בשקט.
"אנחנו כנראה נלך למסעדת סושי בת"א", התרברבה בפנינו 'אשתו לעתיד'.
"מתייפייפת", חשבתי.
עד לפני שאבירם יצא איתה, הוא היה מחסל הפלאפל הסדרתי באיזור, בעלי דוכנים היה חוששים ממנו כשהיה מגיע לאכול אצלם - התוספות בחוץ היו בסכנת הכחדה. אוכל מזרח תיכוני היה המעודף עליו.
ועכשיו, סושי? איזו קיצוניות. עלק סושי.
הוא היה חובב בירות מושבע, לא סירב לעולם להייניקן. אביב הביא כמה בקבוקים, שנשתה לפני החג, אח"כ זה חמץ, אסור. ובאופן כ"כ מוזר, הוא התנגד. בד"כ הוא מעלים בקבוקים מבלי שנרגיש, הפעם הוא לא.
"תגיד תודה שאתה גבר, ותשתה משהו!", הצעתי בשובניסטיות מאין כמותה. "לא, תודה". סירב בנימוס, ומבלי לשים לב, מתכחש לעובדה שהוא גבר.
"אני חייב להוריד את הכרס הזו כמה שיותר מהר, לפני החתונה", טען בחגיגיות, ומיד דאג למתוח את שפתיו העבות, מחייך חיוך מאולץ שכזה ל'אשתו לעתיד'.
"איך יכולתי לכנות אותו 'גבר'?!" התקוממתי בליבי. הרי לפני יומיים, שירלי, חברתי הטובה, אמרה לי שהוא מזכיר לה יותר כלב פודל מאשר גבר. וכמה שהיא צדקה.
"רק רצועה על הצוואר חסרה לו", היא הייתה נוהגת לומר בקביעות.
הייתה לו שרשרת זהב, עם המילה "חי", אותיות גדולות כאלו, היא קנתה לו אותה לחצי שנה ביחד, זה הספיק מבחינתי.
נעשה מאוחר, 02:00. החלטנו 'להתקפל' הביתה, ה'גוף אחד' אמרו שהם מגיעים. "100% אנחנו שם", צעק הפודל בדרכו לרכב.
רכב שהיה שלה. עד לפני זה, בימי התום, הוא לא הפסיק לדווש באופני הבי אמ אקס שלו, עם ארגז גדול מאחור, אחד כזה שנועד לקניות. אני, שירלי ודנה היינו מתפוצצות מצחוק בכל פעם שהיינו נתקלות בו מדווש בעיר ומשוויץ בהם.
עלינו למאזדה שלי, הייתי צריכה לפזר את חבריי לבתיהם. עוד לא הספקתי להניע את הרכב, שמעתי את שרית חדד כפי שמעולם לא שמעתי. קולה היה כזה חזק, מחריש משהו. זה הם, חלפו על פנינו עם השיר 'מקודשת'.
נשכתי את השפתיים, מנסה להתאפק.
המחזה היה מעורר גועל, לא יכולתי יותר. התנעתי את הרכב במהירות, הכנסתי את הדיסק האהוב עליי: להקת בנזין - "התחלה חדשה", הגברתי את הווליום עד אין סוף, ויצאתי לדרך.
מבלי לאותת אפילו, 'הרבצתי' עקיפה כזו לא מנומסת. מעולם לא הרגשתי עבריינית תנועה כמו באותו היום, אבל הייתי גאה בעצמי, הוכחתי להם שגם רווקים יכולים ליהנות, וכפליים!
חול המועד פסח. 19:00. יצאנו לכיוון טבריה, התנועה עמוסה ויש פקקים מטורפים. בדרך אביב קיבל SMS, "זה אבירם, הם לא יכולים להגיע, 'אשתו לעתיד' אינה חשה בטוב". הקריא בייאוש את ההודעה שנתקבלה.
הגענו לחוף, נעשתי צמאה, רציתי אשכוליות סחוט טבעי, זה המיץ החביב עליי, אביב צחק, תמיד הוא היה מפציר בי שאפסיק לשתות משקאות של מבוגרים. "תביאי לי את הערק מהצידנית", הוא ביקש בצורה שאי אפשר לסרב לה, וגם לא בנימוס. הוצאתי את הערק, מהלתי אותו במיץ אשכוליות שאני כ"כ אוהבת, ניגשתי אליו וסיננתי בחצי חיוך: "תגיד תודה שאתה לא בזוגיות, ותשתה משהו!".
חשוב להדגיש: הטקסט נכתב לפני 3 שנים, ובהומור.
ועוד נקודה חשובה לזוגות שמתנהגים בצורה שכזו: זוגיות, אין פירושה להפסיק לעשות את מה שאתם אוהבים. זוגיות, פירושה לאהוב:)
היי. קוראים לי חופית, ויש לי זוגופוביה.
'זוגופוביה': פחד מחברים טובים שנכנסים לזוגיות, מערכת יחסים, קשר, חברות, רילשן שיפ, רילשן שיט, או כל בולשיט אחר שתרצו.
כדי שתבינו על מה אני מדברת, אמחיש לכם את הרעיון באמצעות דוגמא שהיא כמעט אמיתית, מהחיים.
יש 3 מילים שאני מתעבת אותן כאשר הן באות כצירוף, בנשימה אחת ובהקשר לא הגיוני: "יש לי חבר\ה"!
בשנה האחרונה יצא לי לשמוע את המילים הללו בלי סוף, בכל פעם כשנתבקשתי לשאול את אבירם, ידידי הותיק מזה כבר 8 שנים, אם בא לו להצטרף אלינו לצאת יחד. היינו חבורה קבועה, חמישה חברים: אני, שירלי, דנה, אביב ואבירם. היום אבירם כבר לא, הוא יצא על תקן 'תפוס'.
הייתה פעם אחת שלא אשכח אותה, קצת לפני חול המועד פסח, והרבה אחרי שהוא היה כבר עמוק במערכת יחסים הזו. תיכננו כולם לילה בכנרת, על האש, הייתי מנפנפת טובה, ככה גם 'ניפנפתי' גברים בחיים שלי, כאלו שאינם היו ראויים.
ישבנו ארבעתינו בפארק, כדי לתכנן את הלילה המיוחל. תהינו אם לקרוא לאבירם, בכל זאת, חבר. לשעבר, אבל חבר. "מאז שהוא בזוגיות, כמעט ולא רואים אותו", הזכירה דנה.
בכל פעם שהזמנו אותו למפגשים חברתיים, נתקלנו בסירוב: "מצטער, אני לא יכול, אני מחויב, יש לי חברה". משפט שכזה היה שכיח אצלו.
בעבר, בתחילת הקשר, עוד התעקשנו שיבוא, סליחה, שיבואו, אבל לא עוד.
לילות פסח בכנרת הוא הכי אהב, תמיד הוא טען שזו מסורת שאין לשבור. החלטנו שכן לנסות לקרוא לו, שווה להתקשר. תמיד כולם אומרים שעדיף לנסות ולהתאכזב, מאשר לוותר מלכתחילה.
אביב התקשר אליו, ולהפתעתנו הרבה הוא אמר שהוא מעוניין להגיע: "אני ואשתי לעתיד נשמח להצטרף אליכם". לא האמנתי.
'אשתו לעתיד' לא אהבה את כל עניין הידידות.
בתחילת הקשר, כשעוד הוא היה מעז לנפנף לנו בהססנות לשלום ברחוב, ככה עם הנייד שמסרב להוריד מהאוזן, הייתי יכולה לשמוע אותה מהעבר השני צורחת עליו, "עם מי אתה נמצא?!" והוא? ריחמתי עליו. מעולם הוא לא נראה מסכן יותר. הוא החל לגמגם, בחיים הוא לא גמגם, אפילו לא כשעשינו את הבגרות בע"פ בתושב"ע. "אביב גם נמצא פה!" מיהר להסביר ולהדגיש, והיה מבקש מאביב להשמיע את קולו, רק שתרגע ותנמיך את קולה הנורא והאיום, שבאותן דקות היווה איום קיומי עלינו, הידידות שכ"כ חששה מהן.
לאחר כחצי שעה, הם הגיעו לפארק, כפי שהבטיח. יד ביד, דואגים להזכיר עד כמה מאוהבים הם, ואף אחד לא יצליח להפריד ביניהם, גם לא ידידות ותיקות כמותנו. הצחקתם אותה.
שאלנו לשלומם, התחבקנו, התנשקנו, מטעמי נימוס מינימלי, או צביעות, אין לדעת. הרי לא באמת היה אכפת לנו, או להם.
הפצרתי בפני אבירם שהוא חייב להגיע לכנרת.
"איך יכולתי, טיפשה שכמותי". נזכרתי ששכחתי ממנה. עוד לפני שעשיתי את החשבון נפש הזה עם עצמי, הוא תקף, "מה זה 'חייב' להגיע? מה עם אשתי לעתיד? אל תשכחי! בע"ה באוגוסט הקרוב אנחנו מתחת לחופה כך שאנחנו 'גוף אחד', שמעת?! גוף אחד!".
נלחצתי. היה לה מבט מלחיץ, כזה שאומר: "כדאי שתחשבי הרבה לפני שאת פוצה את פיך". וכך עשיתי. חשבתי הרבה לפני כל אות ואות שיצאה מפי.
"אנחנו נשקול אם להגיע", מיהר להתנער מהבטחה כלשהי. הרי תמיד כשהבטיח, לא קיים. או ליתר דיוק, מאז שהוא בזוגיות, אין משמעות להבטחותיו, הבטחות השווא שלו.
בשקט מלמלתי לי: "לפני שאתה שוקל את ההצעה, כדאי שתשקול קודם את עצמך, חתיכת שמן חסר כל פרופורציות".
פעם, לפני הספירה, כשהייתי מאוהבת, לא היה לי כ"כ תיאבון, ודנה תמיד הייתה דואגת להרגיע אותי: "ככה זה כשמאוהבים, אין תיאבון, אבל אח"כ, בהמשך הזוגיות, הוא חוזר".
כנראה שאצלו התיאבון חזר עם ריבית והצמדה, ועוד איזו הצמדה. הייתם צריכים לראות את הג'ינס, הוא היה כ"כ צמוד עליו, בכל פעם כשנשם, עצמתי את עיניי בחוזקה, שמא הכפתור יעוף לעברי ויגרום לי לנזק בלתי הפיך. נראה כאילו הכפתור האומלל רק חיפש הזדמנות לעוף משם ולחפש לו ג'ינס חדש, רחב יותר, אחד כזה שלא יחנק בו למוות.
"אני גם ארוס עכשיו, אז אתם בטח מבינים", ניסה לתרץ שוב את הבטחות השווא שלו.
"לא ארוס, אלא הרוס", לגלגתי בחיוך ממזרי כזה.
"אמרת משהו"? הסתקרן אבירם. הייתה לו שמיעה טובה, מוזר שהוא לא שמע אותי, הרי תמיד בבית הספר, כשהיינו נבחנים, היו מפרידים בינינו, אפילו המורים ידעו שאנחנו 'אחוקים' - ככה נהגו לכנות חברים שהם כמו אחים. בגלל שהפרידו בינינו במבחנים, הייתי נאלצת ללחוש לו בלאט ש'2 זה ב', ו-9 זה ד', מרוב שזה היה חלש, אפילו אני לא הייתי מצליחה לשמוע את עצמי. והוא? שמע הכל.
גם תשובות ארוכות ומורכבות מאלו, את הפסיקים והנקודות הוא אפילו יכל היה לשמוע, הייתה לו שמיעה מפותחת מאוד במבחנים.
ועכשיו? הוא לא שומע כלום חוץ מאת 'אשתו לעתיד'.
"כנראה שגם השמיעה הולכת לעזאזל כשנמצאים בזוגיות?", תהיתי לי בשקט.
"אנחנו כנראה נלך למסעדת סושי בת"א", התרברבה בפנינו 'אשתו לעתיד'.
"מתייפייפת", חשבתי.
עד לפני שאבירם יצא איתה, הוא היה מחסל הפלאפל הסדרתי באיזור, בעלי דוכנים היה חוששים ממנו כשהיה מגיע לאכול אצלם - התוספות בחוץ היו בסכנת הכחדה. אוכל מזרח תיכוני היה המעודף עליו.
ועכשיו, סושי? איזו קיצוניות. עלק סושי.
הוא היה חובב בירות מושבע, לא סירב לעולם להייניקן. אביב הביא כמה בקבוקים, שנשתה לפני החג, אח"כ זה חמץ, אסור. ובאופן כ"כ מוזר, הוא התנגד. בד"כ הוא מעלים בקבוקים מבלי שנרגיש, הפעם הוא לא.
"תגיד תודה שאתה גבר, ותשתה משהו!", הצעתי בשובניסטיות מאין כמותה. "לא, תודה". סירב בנימוס, ומבלי לשים לב, מתכחש לעובדה שהוא גבר.
"אני חייב להוריד את הכרס הזו כמה שיותר מהר, לפני החתונה", טען בחגיגיות, ומיד דאג למתוח את שפתיו העבות, מחייך חיוך מאולץ שכזה ל'אשתו לעתיד'.
"איך יכולתי לכנות אותו 'גבר'?!" התקוממתי בליבי. הרי לפני יומיים, שירלי, חברתי הטובה, אמרה לי שהוא מזכיר לה יותר כלב פודל מאשר גבר. וכמה שהיא צדקה.
"רק רצועה על הצוואר חסרה לו", היא הייתה נוהגת לומר בקביעות.
הייתה לו שרשרת זהב, עם המילה "חי", אותיות גדולות כאלו, היא קנתה לו אותה לחצי שנה ביחד, זה הספיק מבחינתי.
נעשה מאוחר, 02:00. החלטנו 'להתקפל' הביתה, ה'גוף אחד' אמרו שהם מגיעים. "100% אנחנו שם", צעק הפודל בדרכו לרכב.
רכב שהיה שלה. עד לפני זה, בימי התום, הוא לא הפסיק לדווש באופני הבי אמ אקס שלו, עם ארגז גדול מאחור, אחד כזה שנועד לקניות. אני, שירלי ודנה היינו מתפוצצות מצחוק בכל פעם שהיינו נתקלות בו מדווש בעיר ומשוויץ בהם.
עלינו למאזדה שלי, הייתי צריכה לפזר את חבריי לבתיהם. עוד לא הספקתי להניע את הרכב, שמעתי את שרית חדד כפי שמעולם לא שמעתי. קולה היה כזה חזק, מחריש משהו. זה הם, חלפו על פנינו עם השיר 'מקודשת'.
נשכתי את השפתיים, מנסה להתאפק.
המחזה היה מעורר גועל, לא יכולתי יותר. התנעתי את הרכב במהירות, הכנסתי את הדיסק האהוב עליי: להקת בנזין - "התחלה חדשה", הגברתי את הווליום עד אין סוף, ויצאתי לדרך.
מבלי לאותת אפילו, 'הרבצתי' עקיפה כזו לא מנומסת. מעולם לא הרגשתי עבריינית תנועה כמו באותו היום, אבל הייתי גאה בעצמי, הוכחתי להם שגם רווקים יכולים ליהנות, וכפליים!
חול המועד פסח. 19:00. יצאנו לכיוון טבריה, התנועה עמוסה ויש פקקים מטורפים. בדרך אביב קיבל SMS, "זה אבירם, הם לא יכולים להגיע, 'אשתו לעתיד' אינה חשה בטוב". הקריא בייאוש את ההודעה שנתקבלה.
הגענו לחוף, נעשתי צמאה, רציתי אשכוליות סחוט טבעי, זה המיץ החביב עליי, אביב צחק, תמיד הוא היה מפציר בי שאפסיק לשתות משקאות של מבוגרים. "תביאי לי את הערק מהצידנית", הוא ביקש בצורה שאי אפשר לסרב לה, וגם לא בנימוס. הוצאתי את הערק, מהלתי אותו במיץ אשכוליות שאני כ"כ אוהבת, ניגשתי אליו וסיננתי בחצי חיוך: "תגיד תודה שאתה לא בזוגיות, ותשתה משהו!".
חשוב להדגיש: הטקסט נכתב לפני 3 שנים, ובהומור.
ועוד נקודה חשובה לזוגות שמתנהגים בצורה שכזו: זוגיות, אין פירושה להפסיק לעשות את מה שאתם אוהבים. זוגיות, פירושה לאהוב:)