על גדות נהר,מתעופפת לה שפירית,
מטיילת לה בין פרחי הדבורנית והאדמונית,
מחפשת לה את המקום "שלה",עד שמגיעה החמנית.
סוקרות עיניה הבולטות את עליה הצהבהבים של החמנית,
מחפשת עליהם את מקום מנוחתה.
מתיישבת היא על אחד מעליה,
חושבת לעצמה "הזאת החמנית ?"
"החמנית חיננית,אך מדוע היא פונה אל השמש, ונראית עצובה?"
"אני עוד אגרום לחמנית להיות מאושרת..." מלמלה השפירית.
מאחר וראתה את עצב החמנית שלא מגיעה אל השמש,
החליטה השפירית בכל כוחה למשוך בחמנית,שתהיה גבוהה ותוכל
להיות מאושרת,ולהגיע אל יעדה במרומים,לצד השמש הצהובה.
משכה השפירית ומשכה,הגיע ליל ושוב פצח באור היום.
לפתע,ראש החמנית אבד לו,החמנית כבר איננה.
השפירית קיננה עליה ימים ולילות, עד שיום אחד
גם היא איננה,היא התאחדה כבר עם החמנית,אי שם במרומים.
***
אשמח אם תתקנו אותי על שגיאות.. תודה!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
