***הסיפור בדיוני לחלוטין***
צלצול טלפון שבר את הדממה.
"הלו?" אמרתי בקול עייף לשפורפרת הטלפון.
"היי, מה קורה, אמילי?" קרא קול נמרץ, שאמילי זיהתה כקולה של אנה.
"מה את רוצה, אנה, השעה 3 בלילה, אני ישנתי עד שאת צילצלת!" אמרתי באיפוק, מנסה לא לצעוק עליה על כך שהעירה אותי.
"אז קומי, ותפגשי אותי בפיצרייה ליד הבית שלך. ותלבשי משהו יפה, חסר לך אם מישהו רואה אותך בפיג'מה פדחנית."
"אנה, השעה 3 לפנות בוקר, וקצת שינה לא תזיק לי-"
"אוקיי, אז ניפגש שם! ביי!" קטעה אותי אנה וניתקה את השיחה.
נאנחתי, התלבשתי במהירות, ג'ינס מרופט וחולצה ירוקה דהויה, סירקתי את שערי וקלעתי אותו בצמה האופיינית לי, והוצאתי מהצמה כמה קצוות שיער כדי שאני לא אראה 'מסודרת מדי'. שמתי עיפרון שחור ואיפרתי את עייני בסגנון מעושן, נעלתי את המגפים הצבאיות של אחותי שאמי כל כך שונאת, והסתכלתי במראה בחדרי. המראה המרדני בפניי, ללא כל קשר לאיפור הכבד, הדליק אנשים, ולעתים הרתיע אותם. לא נראתי בת 14, וגם אנה לא. לא שאכפת לי. עליתי לקומה העליונה, בדקתי שההורים שלי עדיין ישנים במיטתם, לקחתי מפתח, יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת אחריי.
כשהגעתי לפיצרייה, הופתעתי לראות את אנה, השתיינית המוכרת, פיקחית לגמרי.
"אנה, מה פתאום את פיקחית לגמרי?" שאלתי, לא יכולה לשמור את נימת ההפתעה לעצמי.
"לא להרבה זמן, אם." אם. שנאתי כשקראה לי 'אם'. החיוך הערמומי שכל כך איפיין אותה, עלה על פניה. חייכתי בחזרה. "בואי נלך לפוצץ ת'עיר, אם". והתחלנו ללכת אל ספקית האלכוהול שלנו.
***אם אתם רוצים שאכתוב עוד פרק המשך, בבקשה תשלחו לי הודעה.***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
