פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 679 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים קפיצה. עיניים משתנות
נותר לי עוד שבוע לחיות. זה אך ורק באשמתי, אבל אינני מתחרט על ההחלטה. כבר מן ההתחלה. כשרק התחילו החשדות, ידעתי מה תהיה החלטתי. ידעתי מראש, שאבחר בחופש הקצר, ולא בכלא הארוך.
לפני יומיים הודיעו לי הרופאים שמצבי סופני. נידונתי למוות. למעשה, כאשר אני מהרהר בכך, אני מוצא את עצמי מבין כי כולנו נידונים למוות, וכי מותי רק הוקדם. כמובן שהם התחילו להסביר לי על טיפול הכימותרפיה הרגיל -זה שכולם מקבלים- משום שהם הניחו באופן אוטומטי כי ארצה בו. מבחינתם, הדבר היה ברור מאליו. הקשבתי להסברם המלא בעניין, ולאחר מכן דחיתי את ההצעה בנימוס. ד"ר וורוניקה הביטה בי בהפתעה. "האם הבנת במלואה את תוכנית הטיפול?" היא שאלה, מסיטה משקפיה במורד גשר אפה. "כן דוקטור, הבנתי." עניתי לה במלוא הכנות. "אם כך אתה מבין כי ללא הטיפול מצבך ידרדר במהירות עד כדי עצירה מוחלטת תוך תשעה ימים?" מבטה החם הסתכל עלי ברחמים. "כן דוקטור, אני מודע לכך. ואני גם מודע לכך, שאם אבחר בטיפול, אהיה משועבד לטיפולים אינטנסיביים במשך חצי השנה הבאה, נכון?" שאלתי אותה. היא הנהנה, "כן, בהחלט." קמתי מכסאי. "ובסיום חצי שנה זו, עדין אמות- האם אני צודק?" הבחנתי במתח בכתפיה כשהבינה את שאלתי, כשהבינה שאסור לה לשקר למטופל. "כן, ככל הנראה.." היא הודתה בלחישה, קולה רועד. "תודה." אמרתי והסתובבתי.
יצאתי דרך דלת משרדה, ודרך בית החולים, ולא שבתי אליו עוד לעולם. מאז, הספקתי כבר לחזור לדירתי ולדבר עם הורי וחברי בטלפון. נפרדתי מכולם. הם רצו להיפגש עימי פעם אחת אחרונה, אולם דחיתי את כל הבקשות. ארזתי תרמילי וניקיתי וסידרתי את ביתי באופן מושלם. מסרתי את החתול שלי לילדה קטנה בת 8 שגרה בסמיכות אלי, השארתי אחרי מכתבים רבים- הסברים. סגרתי את הדלת אחרי, נעלתי אותה, והתחלתי לצעוד קדימה, אל חלומותיי.
"האם אתה בטוח שאתה רוצה לעשות זאת? האם גופך מסוגל לעמוד לעמוד בכך?" שאל אותי המדריך 4 ימים לאחר מכן, שלושה ימים לפני יום גזר הדין הצפוי. הוא הרים מעט את קולו על מנת לגבור על רעש הרוח שבקע מדלת המטוס הפתוחה לרווחה. "איני בטוח שגופי מסוגל לשאת זאת, אבל כן, ברצוני לעשות זאת." עניתי לו בעודי בוחן את רצועות המצנח, מוודא כי הן מהודקות. המדריך חזר עימי בקצרה על ההוראות, בודק כי הבנתי את ההדרכה שהעביר לי קודם לכן. הטייס אותת לנו כי בקרוב יהיה מאוחר מידי.
זה עכשיו, או לעולם לא.
נעמדתי על סף דלת המטוס. הבטתי תחתי. העננים הלבנים נראו מדהים מלמעלה. ואז, קפצתי. נפלתי קדימה, עוזב את המטוס. נופל. עף. התחלתי לצחוק בחדווה. נפלתי באופן חופשי, צונח, מגשים אחד מחלומותיי הגדולים ביותר. הבטתי בנוף. הארץ נפרשה תחתי כמפה, מאופק עד אופק. מרגע שעברתי את העננים הראות הייתה מצוינת.
הייתי מעל גבעות ירוקות, שדות חיטה זהובים, ואגם גדול בצבע כחול עמוק. הרגשתי חופשית הצורה הבסיסית ביותר. לאחר זמן מה הושטתי ידי אל החוט, יודע כי אני בגובה בו אני אמור לפתוח את המצנח.
אך ידי הססה. "לא," חשבתי לעצמי, "כך טוב יותר, מהר יותר." לא פתחתי את המצנח. במקום זאת, הושטתי ידי ופתחתי את הרצועות. ראיתי את תיק המצנח מתרחק ממני. צחקתי בקול רם. הייתי חופשי, חופשי לחלוטין. חופשי מהחיים. חופשי למות. מחייך, בפעם האחרונה בחיים. עוזב את פסגת העולם. מרפה. "סוף סוף," אני לוחש לעצמי, "שלווה." והחושך סוגר על עולמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
