לגמרי לגמרי אין לי מושג מאיפה זה נחת עלי, אבל כשהלכתי ברחוב התחלתי לחשוב את הקטע הזה פתאום. אז כתבתי אותו:
היום,
כשהלכתי ברחוב, ראיתי ילד אחד, ישוב על ספסל.
הוא קרא ספר.
מידי פעם הוא הרים את מבטו,
והציץ אל הרחוב בעיניים מבריקות, שובבות.
לא היה לו שעון על היד.
אחרי כמה שנים,
כשהלכתי באותו רחוב, ראיתי סבא אחד, ישוב על אותו ספסל.
הוא קרא ספר.
מידי פעם הוא הרים את מבטו,
והציץ אל הרחוב בעיניים מבריקות, שובבות.
לא היה לו שעון על היד.
וכשהסתכלתי, ראיתי שרק מבחוץ הוא השתנה. בפנים הוא שוב אותו דבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה