את אוטמת את האוזניים לתחינות שמבקשות ממך להציל.
את מסיטה את מבטך מאלו שזועקים לעזרה, מתחננים.
את לא תושיטי יד לאלו שיבקשו אותה ממך. לא תעני למתחננים לעזרה במבט חם וחיבוק עדין, רק תביטי גבוהה, מתנשאת.
את לא מעזה להבין, אפילו לנסות, למה לך?
לעתים את מנסה לגרום לי לומר מה קורה איתי, מה עובר עלי, מה הבעיות שלי בחיים.
אני לא מבינה למה אני צריכה לומר את זה.
אני כלום, אני אפס, סתם מכשול שתעברי עליו בסופו של דבר.
אז למה אכפת לך?
כשאני מסתכלת עלייך, העיניים שלך מלאות בשקרים, היסוסים. אני יכולה לראות את זה, אני יכולה להרגיש את זה.
זה פשוט גורם לי לרצות לצחוק כשאני רואה שאת בכלל לא יודעת מה את עושה, סתם ילדה קטנה שטועה בדרכה ונופלת כל צעד.
משחקת במבוגרים; ככה את. את אוהבת להיות זאת שבשליטה, זאת שגדולה, זאת שאחראית. אני הילדה, הקטנה, המסכנה, העיוורת.
מעניין אותי אם את יודעת שאני, מבין שתינו, זאת שמודעת לסביבה שלה, זאת שבוגרת נפשית, זאת שהשכל שלה קצת יותר מפותח, קצת יותר מסוגל לראות, להביט, להבין.
מעניין אם את יודעת שאת זאת שמסכנה, את זאת שלא מודעת לעצמה, לא מודעת מי היא.
לא מודעת לשקרים שנוטפים מפיך וזולגים כל מצמוץ, כל הינד ראש, כל נשימה.
לא מודעת לחיים הכפולים שלך, לאישיות הכפולה שלך.
לא מודעת לצביעות של האנשים שבסביבתך.
את לא מבינה, את לא מנסה, את לא תעזרי לי שאצטרך.
פעם אחת, עוד אז, שעדיין לא גיליתי שהשתנית, סיפרתי לך כל כך הרבה, סמכתי עלייך שתגידי את המילים הנכונות, שתעזרי לי.
אמרת דברי ניחומים קצרים, יבשים, נטולי רגש, ואז דיברת על עצמך, על הקשיים שלך, על העצב שלך.
את כל כך מרוכזת בעצמך שזה עושה לי בחילה.
בטוחה שמה שאת עברת הוא הקשה ביותר, יותר מידי מודעת לעובדה שאת חכמה, ויפה, ומוכשרת, ופעם ידעת שהיית אדם טוב, עכשיו את סתם משלה את עצמך.
מצידי תבכי, תאמיני שאת צודקת, תקבעי לעצמך את החוקים של כל המשחק הגדול הזה שאנחנו קוראים לו "חיים".
תגידי מי נכון ומי לא, מה צודק ומה טועה, תניחי את הדברים במקומם, תכפי את כולנו לציית לך.
אבל את יודעת.
את יודעת שאת לא תוכלי לשנות שום דבר כדי לגרום לי להיות כפופה לך, לא לי, ולא לאף אחד.
את יודעת שאנחנו לא מאמינים לך יותר, שהפסקנו לאהוב אותך, שאנחנו איתך רק מרחמים, לא יותר.
אני מרחמת עלייך כל כך, וכל כך שונאת אותך, השנאה בוקעת מכל מקום אפשרי.
אני שונאת את גוש הרחמים העצמיים שלך כלפי עצמך, אני שונאת את הזלזול שלך באנשים אחרים, אני שונאת את הדיכאון שנכנסת אליו ולא יצאת ממנו רק כדי לקבל תשומת לב, רק כדי שאנשים ירחמו עלייך ויבקשו שתהיי בסדר.
כמובן שתהיי בסדר, אף פעם זה לא היה אמיתי.
אז הנה, תלכי, אני נותנת לך, לכי ותהני מהדבר הזה שלו את קוראת "חיים", כל הצביעות הזאת. תעלימי את החשיכה כדי שתוכלי להניח את ראשך על הכר ולישון עוד לילה בחוסר ידיעה שאת במסלול להרס עצמי.
אבל עמוק בפנים את יודעת מי את, רק מכחישה.
את מעולם לא התבגרת; רק ילדה קטנה.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה