צפיתי בו. שערו היה שחור ופניו מוטרדים, אחת מידיו תקועה בכיס מכנסיו והאוזניות הלבנות השתלשלו מהשני, תחובות באוזניו. על פי הליכתו, ניכר היה כי הוא אינו ממהר, ובכל זאת ניכר בו שמץ של עצבנות. לא ניתן היה להסיק את גילו המדויק. מגובהו הנחתי שהוא גדול מגיל 13, אך קטן מגיל 17, למרות שתמיד יכול להיות שהוא נראה גדול או קטן לגילו.
שאלתי את עצמי על מה הוא חושב. אולי שכח דבר מה? אולי אירע דבר מה שלא כשורה? מאין הוא חוזר, ולאן הולך? לא היה לו כל תיק או ילקוט, אז האפשרות של בית ספר נפסלה. אולי עליו ללמוד עם חבריו חומר כדי לעשות... עבודה, שמועד ההגשה שלה מתקרב? אולי הם לא יספיקו, והעבודה לא תהיה מוכנה בזמן הדרוש? דמיינתי לעצמי את המורה הכעוסה. היא וודאי נמוכה, ושערה שחור. או אולי חום? עיניה הכחולות יביטו בהם במבט כועס ומאוכזב.
הוא פנה בקצה הרחוב ונעלם מן העין, ואיתו כל המחשבות שהתרוצצו במוחי.
ומיד,בהתאמה כמעט מושלמת, הגיחה נערה מקצהו השני של הרחוב.
היא נראתה כהפך הגמור ממנו. שערה זהוב, פניה קורנות וצעדיה קלילים. תיק קטן נתלה מכתפה השמאלית ונפל על צידה הימני, וחולצתה הסגולה בלטה למרחק. היא הייתה בערך בגילי. נראתה מאושרת, חסרת דאגות. קצב צעדיה היה איטי ונינוח, כאילו לא מיהרה לשום מקום. כאילו היה לה זמן בלתי מוגבל. שאלתי את עצמי מהו הסיפור שלה. האם קרה דבר מה משמח? האם אין דבר שיגרע מאושרה? ואולי נבע חיוכה מעצם היות היום הזה יום מיוחד בשבילה? יום הולדת, אולי, או יום בו מתרחש אירוע יוצא דופן. ובעצם, מדוע לא לחייך? האם צריכים אנו להיות עצובים או אדישים רק מעצם העובדה שלא קרה דבר מה יוצא דופן? ואולי נכונה דווקא המחשבה שאם נחייך ונשמח בכל רגע ורגע, הרגעים המאושרים באמת יאבדו מקסמם?
וכך המשיכה היא בדרכה, נינוחה. לא מודעת כלל למחשבותי או למבטי הנעוץ בה. ליוויתי אותה בעיני לאורך הרחוב, עד שנעלמה גם היא מן העין.
וכך נותרתי אני, דקות ארוכות, כשפני סמוכים לשמשה.
את האדם הבא שעבר, לא זכיתי לראות. לא חשבתי עליו.
אז, כבר הייתי במקום אחר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
