מועדון רועש, אמצע הלילה.
בין הבחורות הרוקדות, והבחורים השיכורים, עיני הבאים נמשכות אל החדר האחורי. אם לדייק אין זה בדיוק חדר אחורי ,אלא מעין תא עגול בסוף רחבת הריקודים, מוסתר רק בחלקו מעיני המתבונן, והיו מתבוננים.
כמובן שהם הקפידו להסיט את מבטם במהרה, כי בתוך התא, היא ישבה.
שערה, שחור מוזהב, אסוף כלפי מעלה בתסורקת מסובכת. סביבה עדר עבדיה, אנשים שלקחה לעצמה, ותעביר הלאה בהמשך, חסרי כל חשיבות. עיניה פלבלו על הקהל בחוסר עניין, בודקות את השלל היומי שהגניב אליה מבטי הערצה , כאשר לפתע דמות מוכרת נכנסה מהדלת הראשית.
הבעה זועמת הופיעה על פניה ברגע של חוסר שליטה עצמית. איך הוא מעז להראות את פניו כאן?!
היא תפסה את עצמה בידיים, וקמה ממושבה, עוברת בשטח השומם שנפרס מולה כאשר האנשים התפצלו כים סוף.
בין אם עשו זאת מתוך הערצה או פחד, לא היה לה אכפת. מעשיהם של אותם יצורים היו פתטיים בעיניה ולא נגעו לה כלל וכלל.
הוא המשיך לסקור אותה מבטו מהכניסה למועדון, עיניו הכחולות עוברות על גופה, מנעלי העקב הגבוהות, לאורך הזהובה, עד לכתפיה הזקופות ופרצופה, בוער מפנים, קפוא כלפי חוץ.
באיטיות משוועת, צעד אותו זוג לא שגרתי אחד אל השני, עד שפגשו אחד את השנייה באמצע הרחבה.
שתיקה נשמעה, הקהל צפה בעיניים קרועות לרווחה. מחכים שמשהו יקרה.
לבסוף, היא שילחה מבט מזהיר אל הקהל שמיהר להפנות את מבטו ולחזור אל עניניו הפרטיים.
"הרבה זמן לא התראינו, טרוויס" אמרה והוסיפה בקול ארסי "יש לכך סיבה אתה יודע".
"באמת?" ענה מתפלא "אני, לעומתך, זוכר בחיבה את פגישתנו האחרונה." המשיך בקולו המפתה "כמה נחמד לראות אותך. עם בגדים, הכוונה"
היא לא התרשמה מהצגותיו והתנהגותו המקניטה "שנלך למקום פרטי יותר?" שאלה והרימה גבה "או שאתה מסוגל לשלוט בעצמך?" חייכה חיוך רשעי.
"או, אני בהחלט מסוגל לשלוט בעצמי" השיב, לא נכנע למשחקי כוחותיה "אבל אני לא בטוח שהעניין לשמו אני כאן יעניין את הצופים"
סקרנות קלה בצבה בעיניה, היא באמת תהתה מה נתן לו החוצפה לחזור אליה "כרצונך" הפטירה והובילה אותו לשירותי הנשים.
לאחר שבדקה שהשירותים אכן ריקים והם לבד, פנתה אליו "אז למה באמת אתה כאן?" אמרה , נותנת לרגשותיה לבצבץ בקולה עכשיו מכשנעלמו המאזינים.
"את לא שמחה לראות אותי?" הא השיב באותו קול שרמנטי אופייני והעלה חצי חיוך על פניו, רוכן אליה.
חיוך נמרח על פניה, היא סגרה את המרחק הקטן ביניהם, בוהה אל תוך עיניו המשכרות, כים זכוכית, או אולי עדיף להגיד קרח? כי כך הן נדמו באמת, ניגוד מושלם לעיניה הבוערות באש.
היא קירבה את שפתיה המלאות אל אוזנו והרימה את ידה באוויר. לוחשת "לא" ומתרחקת, מנחיתה סטירה על פניו המושלמות.
"זה על הפעם הקודמת" אמרה בקול רווי כעס וטינה, מרימה את ראש בגאווה, כאילו בעצם אומרת ' אתה חלאה, אני יותר מדי טובה בשבילך, והלוואי שתירקב בגן עדן!' למרות שבלבה אין היא מרגישה כך.
"להכאיב לי זה באמת הכרחי?" שאל, קם מהריסות הכיור עליו הוא עף, מתאושש מהדף המכה.
"לא יודעת, זה היה באמת הכרחי לא להתקשר אלי למחרת?" אמרה ביתר ארסיות, שבעיקר מפצות על הכאב מהתעלמותו המוחצת ממנה לאחר שקיבל את רצונו ושילבה את ידיה "למה אתה כאן בכל מקרה? אין לך.... איזור ציד, משלך?"
"בדיוק בגלל זה אני כאן" ענה בטון מסתורי עם חיוך ממזרי "יש לנו אורח".
"אורח?" שאלה, נכנעת לסקרנותה, הוא הנהן "ולא מהסוג הטוב" הוסיף.
היא ניסתה להבין למה הוא מתכוון ללא הצלחה, כמובן שלא חשבה שאורח יכול להיות משהו כל כך... לא שגרתי. לא מקובל.
"מלאך" הוא שם סוף לניסיונותיה, פניה החווירו מעט והגוון החום האקזוטי הרגיל שלהם נראה לרגע לבן כמו הקיר מאחוריה.
"מלאך? אתה בטוח?" שאלה בחצי חשש, מנסה להרגיע את עצמה, אולי.. אולי המלאך כאן מסיבה אחרת. אולי היא בכלל לא מכירה אותו.
הוא הנהן בראשו ברצינות, תכונה נדירה אצלו, ואישר.
"מלאך".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
