אתם פשוט מגוחכים.
מעמידים פנים שלא כשאתם כל הזמן פוזלים כדי לראות.
אז כן, למרות שהפנים שלי כבר נהרסו, ולמרות שהראש שלי כמעט חסר שיער, אני לא עיוורת ולא חירשת, מקווה שלפחות את זה לא פספסתם.
אה, כן, כמעט שכחתי. אני בן אדם בדיוק כמוכם, רק שאני קצת שונה, אחת מאלה שמסתכלים עליהם מוזר.
החיים שלי נהרסו בדיוק כשהתאונה קרתה.
אף אחד לא מת, לפחות על זה אני יכולה להודות, וכאן מסתיימות התודות שלי.
אני היחידה שיצאה עם פגעים מהתאונה, הפנים שלי מצולקות ומכוערות.
ועכשיו, אני תולשת לעצמי שערות.
זה היה יכול להיות בסדר, אם לא הייתי תולשת המון, ובמשך שנתיים.
אז הטיפולים בסרטן לא כל כך שינו לי משהו בראש, רק שהשער עכשיו נושר לבד.
אם היה לכם שמץ של מושג, אוי, הלוואי שהייתם מבינים חצי ממה שאני עוברת.
אז בתור דבר ראשון, אני לא עיוורת, כמו שכבר הזכרתי.
יש כמה אנשים שאני באמת משתדלת לאהוב, באמת, כי הם מתהגים איתי בסדר גמור, כמעט לא מסתכלים למעלה כדי לראות את הקרחות שלי ולא מעירים שום דבר על הצלקות והשער.
אבל יש להם דברים שאני בטוחה שהם לא עושים בכוונה, אבל הם עושים.
מעירים הערות ברגע שבו אני הכי צריכה תמיכה.
אבל יש אנשים שאני לא מכירה, וגם הם מעירים הערות, כאן אני אחזור ואומר - אני לא חרשת.
כשילדה קטנה ממני עוברת לידי ואומרת לחברה שלה "איכס, איכס, איכס, תראי את השער שלה" זה אחד הדברים הכי פוגעים.
ואז, כאילו שזה לא מספיק, מישהו מהכיתה מגיע, ועם חיוך זחוח על הפנים אומר לי "אנחנו יודעים שיש לך סרטן"
אז קודם כל, יש סיבה לזה שלא סיפרתי לכם, וזו זכותי, לא?
אני יודעת שאתם יודעים, אבל אתם כמעט מתעלמים.
עכשיו, לפחות את מעט הנחמה שנשארה לי ניפצו.
חתיכת מטומטמת! טיפשה! אני שונאת אותך!
הלוואי שהייתי יכולה לצרוח את זה לכל אחד ואחד שמעיר לי הערות פוגעות.
כואב לי, כואב לי, כואב לי.
למה אתם לא יכולים להבין את זה?
למה אתם לא יכולים להסתכל עלי רגיל?
למה אתם מתנהגים כאילו שאני שונה?
למה כאילו שאני הולכת להעלם בכל רגע?
הלוואי שכולכם תרגישו ליום אחד את הלעג וההשפלה שאני עוברת.
אני אמורה להיות חייכנית, וצוחקת הרבה.
אז המסכה הזו עדיין קיימת, אני עדיין משתמשת בה, מתי שאני רק יכולה.
אבל אני לא מרימה יד לעיניים כדי לנגב את הדמעות שעלולות לזלוג.
אני ממצמצת כדי לסלק אותם ואז בחצי חיוך משועשע אומרת שאני סתם עייפה.
אבל ברגע שאני יכולה אני טומנת את הראש בין הידיים ובוכה, כמה שאני יכולה.
במקום שבו כשאני אלך לשטוף את העיניים לא ישאלו אותי מה קרה, והמילים יעמדו לי על קצה הלשון אבל אני לא אתן להם לצאת.
אתם פוגעים בי, נכון, אבל אני לא מסוגלת לפגוע בכם בחזרה, עד כמה שהייתי רוצה.
בבקשה, זה כל מה שיש לי לומר לכם.
אל תעמדו, וברגע שאני אלך להוציא משהו ממקום אחד, מישהו ילחש "הנה, היא" כאילו שאני לא יכולה לשמוע.
אם הייתי מעזה, הייתי עומדת מול מי שאמר את זה ועם דמעות בעיניים הייתי אומרת לו "יכול להיות שאני לא נראית משהו, אבל אני שומעת"
אם הוא היה מנסה להתנצל, הייתי באמת מתחילה לבכות, כי זה פשוט דוחה.
איך אתה בכלל מסוגל לבקש ממישהו סליחה אחרי שלפני שניה ריכלת עליו כשהוא שמע?
אז כן, יש לי רגשות, ואל תשכחו את זה לפני שתנסו שוב לפגוע בי.
אל תעשו מעצמכם ליצנים מוחלטים, תתנהגו אלי ואל כל אחד שונה באופן רגיל.
כי אנחנו בני אדם, אבל לגביכם - אני כבר לא בטוחה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
