פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2632 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים תחילתו של סיפור דוידי
כיסא הקסמים.
זאת לא הייתה תקופה פשוטה עבור מורגנשטרן, בעיקר מפני שלא היה לו כסף והבנק לא שכח כל יום להזכיר לו את זה. הוא היה בלחץ, הוא התחתן לא מזמן והייתה לו ילדה קטנה והוא היה אמור להיות אחראי.
אחרי שעבד, כמדריך בהוסטל למפגרים, שומר לילה ומלצר בקיטרינג, הוא השתכנע ופתח ברמת גן חנות לתחפושות עם שותף שהיה פעם חבר; מורגנשטרן שם את הכסף, החבר שם את הידע. זאת הייתה אמורה להיות חנות ראשונה ברשת, העתיד זה בתחפושות, אמר לו החבר.
בסוף מורגנשטרן נשאר עם המון תחפושות ולא מעט ידע, אבל בלי כסף, בלי שותף או חבר ועם חוב גדול בבנק שהוא לא ידע איך הוא ישלם.
הוא היה מודאג.
מורגנשטרן החליט לסיים את התואר בספרות שהוא התחיל לפני שמונה שנים ולנסות להיות מורה, הבעיה הייתה שלא היה לו כסף לשכר לימוד ולכן הוא נרשם לפרויקט המלגות.
כמו כל דבר בעולם, גם פרויקט המלגות לא היה בכלל פרויקט מלגות, זאת היתה בעצם עבודה שקראו לה מלגה. מורגנשטרן היה אמור ללמד ילד מהשכונה שלו פעמיים בשבוע. התשלום כיסה שליש משכר הלימוד, הרבה זמן, לא הרבה כסף, אבל מורגנשטרן לא יכול היה להיות בררן.
כשהוא נרשם, מורגנשטרן היה צריך לכתוב בטופס איזו אוכלוסיה הוא רוצה ללמד, הוא התלבט בין ילדי אסירים לחינוך מיוחד ובסוף החליט על חינוך מיוחד. שילמו עליהם שני שקל וחצי יותר לשעה, חוץ מזה מורגנשטרן תמיד חשב את עצמו מיוחד, ברור שלא היה לו מושג מה זה אומר חינוך מיוחד, אבל הוא ניחש שזה אמור להיות יותר קשה.
מאז שהחנות נסגרה הוא ואישתו כמעט ולא דיברו, היא האשימה אותו שהוא רימה אותה, הפסיד את הכסף שלה ובאופן כללי קבר אותה בחיים. מורגנשטרן ניסה להסביר לה שזאת לא אשמתו, שרימו אותו, שהוא לא התכוון להפסיד אלא דווקא להרוויח וחוץ מזה הוא סיפר לה הכל, לא?
באיזה שהוא שלב הוא התייאש, הוא הרגיש שבכל מקרה היא לא תקשיב לו, אז הם הפסיקו לדבר על מה שהיה או על מה שיהיה, ודיברו רק על עניניים מעשיים כמו, מה לקנות בסופר או מי יקום ראשון בלילה לתינוקת.
הם שכבו פעם בשלושה שבועות, מתנשמים בכבדות נוגעים ולא נוגעים ובסוף מעשה האהבה כשהוא שכב במיטה אסרוח איברים ועייף מורגנשטרן היה נזכר שבעצם פעם הוא אהב את אישתו ואולי אפילו היא אהבה אותו, אבל רוב הזמן ענן חמיצות ירוק התנשא מעל ראשו כמו ענן העשן שהלך מעל בני ישראל במדבר.
אולי זה ייקח פחות מארבעים שנה מלמל לעצמו מורגנשטרן.
כל חייו חלם מורגנשטרן חלם להיות סופר, עכשיו הוא היה בן שלושים ושש והוא ידע שזה כבר לא ייקרה לעולם.
הוא כתב לבד בלילה, אישתו לא התעניינה בכתיבה שלו, למעשה אף אחד לא התעניין בכתיבה שלו חוץ ממורגנשטרן עצמו.
מורגנשטרן כתב ספר, הוא שלח אותו לכל הוצאות העולם, מכולן הוא קיבל דחיות מנומסות, הוא זרק את כולן לפח בעצבנות ונשבע שיום אחד העולם יכיר בגאונות שלו.
הוא קיבל תשובה חיובית מהוצאה קטנה ולא מוכרת לו, ששכנה במרתף של בית בלב תל אביב. בחדר קטן ישבה אישה צעירה עם שיער קצר שנראתה לו לסבית, היא אמרה שהספר שלו מאוד יפה, אבל הוא חייב לדבר עם מריצה, בחדר ליד ישבה מריצה, אישה מבוגרת עם עיניים יוקדות שישבה בחדר מלא ספרים ישנים וסיפרה שפעם ההוצאה שלה הוציאה רק שירה, אבל עכשיו הם מוציאים הכל.
עשרים וחמש אלף שקל, זה יעלה לך היא אמרה, זה יהיה כמו הספר הזה, היא אמרה והוציאה מולו ספר שחור עם כריכה בלתי מוכרת היה כתוב עליו משחק הכסאות, הרבה סופרים גדולים התחילו ככה, היא הסבירה.
תודה רבה אמר מורגנשטרן, אני אחשוב על זה.
לא היה על מה לחשוב, למורגנשטרן לא היו עשרים וחמש אלף שקל.
אחרי שמורגנטרן קיבל את כל מכתבי הדחיה, הוא קרא שוב פעם את הספר שלו.
כשהוא שלח אותו, הוא היה משוכנע שמדובר ביצירת מופת, אבל כשהוא קרא אותו עכשיו, כל מה שהוא כתב נראה לו טיפשי, תפל, לא מובן, הוא רצה לבכות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים המשך דוידי
בשער בית הספר מורגנשטרן פגש את אסף הרכז של פרויקט המלגות, בחור חסון, צעיר ונמרץ.
שלום מורגנשטרן, יופי שהגעת בזמן.
השתדלתי, אמר מורגנשטרן. הייתה לו נטייה לאבד את הדרך
הם נכנסו לבית ספר ישן מוזנח וריק, החצר הייתה קטנה ולא היו בה שום משחקים.
הפעמון צלצל, התלמידים זרמו מהכיתות, על קביים, כיסאות גלגלים, חוטי ריר שנזלו על הסנטר.
מורגנשטרן היה מבוגר, איש עבודה, אדם נורמלי פחות או יותר, והילדים, הם היו מוזרים, שונים, ראויים לרחמים. הוא רצה להרגיש זר, אבל הוא ידע שהוא בבית.
אורן היה נער רזה וחיוור שישב בכסא גלגלים. פניו היו רזות וארוכות. הוא לבש סווט שירט כחול שהיה גדול עליו בכמה מידות. מורגנשטרן לחץ את היד השדופה בזהירות, הנער הניע את האצבעות בקושי בחיקוי חלוש של לחיצת יד.
הוא חייך ואמר, אני אורן.
אני איציק, אמר מורגנשטרן במבוכה.
מורגנשטרן נסע חזרה הביתה באוטובוס, מאחוריו ישבה זקנה שלבשה חולצה חומה ישנה וקרקרה משהו על העולם שמדרדר והולך, הסתכל החוצה על הנוף שעובר מולו והרגיש מדוכדך.
חטאנו, פשענו, עווינו, עשינו רע.
ואתה מה עשית בשבילנו?
מורגנשטרן לא היה איש מאמין, אבל הוא גם לא היה בטוח שאין אלוהים, מקומות כאלה שכנעו אותו שכנראה אין אלוהים ואם יש אז יש לו חוש הומור מעווות במיוחד.
את הדלת פתחה נערה בת שש עשרה, דומה לאורן. גם היא הייתה רזה מאוד, השיער שלה היה שחור, מבריק, חלק וקצר, היא לבשה ג'ינס משופשף קרוע בברכיים.
היה בה יופי והבטחה.
היא הביטה במורגנשטרן בבוז.
כן? שאלה.
באתי לאורן, גמגם מורגנשטרן.
אורן, היא קראה ונעלמה במעלה המדרגות.
אורן גלש בזריזות על הכסא אל תוך הסלון האפלולי.
הוא לבש טי שירט כחול, עכשיו אפשר היה לראות שהוא היה רזה מדי, באופן לא טבעי, הוא לבש ג'ינס גדולים מדי שהודקו בחגורה. פניו היו דקים וברורים, היה לו שיער שחור חלק וקשקשים לבנים.
שלום, הוא אמר וחייך אל מורגנשטרן.
שלום, ענה מורגנשטרן והרגיש קצת נבוך.
החדר של אורן היה קטן וחשוך, מיטת נוער שטוחה ולצידה שולחן פורמיקה קטן עליו נח מסך מחשב מיושן. מהחלון נשקפה חצר קטנה ומוזנחת.
מה שלומך? שאל מורגנשטרן.
הכל מצוין, אמר אורן בעליצות, אתה יכול לשים לי את הידיים על המחשב?
מה כל כך מצוין? רצה מורגנשטרן לשאול אבל התאפק. הוא הרים את ידיו של אורן מהכסא והניח אותן בזהירות על המקלדת, הן היו קלילות, הוא הרגיש כאילו הוא מחזיק תינוק ביד.
אורן שיחק דיאבלו שתים, הוא חיסל בהתלהבות שדים, רוחות, מכשפות, ענקים ושאר יצורים נלוזים, מורגנשטרן בהה במשחק, בדרך כלל הוא אהב משחקי מחשב, אבל בזמן האחרון לא היה לו חשק לחסל אף אחד וגם לא היה לו זמן למשחקים.
התינוקת צרחה בלילה, ומשום מה היא צעקה כמעט תמיד אבא, מאישתו היא התעלמה. מורגנשטרן חשד באישתו שלימדה את התינוקת לצרוח אבא, תצרחי אמא מידי פעם, הוא לחשש לעצמו בכעס.
שאר השינה שלו הייתה חלומות טרופים.
אמא של אורן, אישה נמוכה עם מראה עכברי, נכנסה לחדר והציעה למורגנשטרן עוגיות שוקולד צ'יפ מתפוררות על צלחת זכוכית צהובה לא נקיה.
מורגנשטרן סירב בנימוס.
אני אשאיר את העוגיות למקרה שתתחרטו, היא אמרה ונעלמה.
אמא שלך נחמדה מאוד.
כן, הסכים אורן, אתה יכול להאכיל אותי?
בטח, אמר מורגנשטרן בבהלה, הוא תחב בזהירות עוגיה לפיו של אורן שלעס בזריזות את העוגיה, אני רעב, מלמל אורן בהתלהבות, אפשר עוד עוגיה?
בטח אמר מורגנשטרן בבהלה.
אתה לא אוכל?
אני בדיאטה, אמר מורגנשטרן בעצב, חייבים להתאפק.
מורגנשטרן הציץ בשעון וראה שעוד מעט עברה שעה והוא שכח לגמרי שהוא אמור ללמד.
תגיד אתה לא רוצה ללמוד משהו? לעשות שיעורים.
אין לי שיעורים, אמר אורן וחייך.
מורגנשטרן לא התווכח, אבל הבטיח שאת השיעור הבא יתחיל עם הלימודים.
כשהוא חזר הביתה, אישתו צעקה עליו למה הוא לא שם את המפתחות במקום? ולמה הוא זורק את הסמרטוט לכיור? ולמה לא אכפת לו מכלום? בסוף היא אמרה, קח את הילדה שלך אני הולכת לישון.
מורגנשטרן לקח את הילדה וחיבק אותה, הילדה יללה, הוא הביט בה היא הייתה דומה לו, היא חייכה לעברו ומורגנשטרן שאל את עצמו למה היא מחייכת? והאם הוא עשה נכון שהוא הביא ילדה לעולם ואפילו לא שאל אותה? ואולי הילדה תסבול, והוא ידע שלא יוכל להגן על הילדה מהעולם, גם על עצמו הרי לא הצליח להגן.
הוא היה יצור אנושי שכשל בכמעט כל דרך אפשרית. אפילו הכתיבה שלו הייתה חסרת משמעות.
העולם שניבט מעיניו היה ריק ושום מילה לא יכלה למלא אותו.
מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?
יום בא ויום הולך והארץ לעולם עומדת.
מורגנשטרן האכיל את הילדה, היא נרדמה לו על הכתף, ואחר כך הוא נכנס למיטה ונרדם מיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים שמחה שיש המשך Dawn
החלק הזה מעמיק ומרחיב את דמות הגיבור שלך והתוספת של התלמיד שלו מעניינת.
כתוב נהדר ומושך
המשך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת שיווה
משבר גיל ארבעים בגיל שלושים ושש? :-)
מתפתח לכיוון מעניין עם אורן.
נהנית מכתיבתך. מחכה להמשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים מסכימה עם יעל זה נהדר! שיווה
הפסקת את זה באמצע ועברת לסרגיי או שאתה כותב במקביל?
אתה כותב באופן כזה שוטף וזורם קל לקרוא וקל להתחבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים תודה רבה על המחמאות דוידי
זה רק נראה שוטף וקליל אחרי שערכתי אותו בערך 9000 פעם, למעשה אני מוחק יותר מאשר כותב.
הסיפור הזה הוא פשוט הרבה יותר מדכא, אז אני כותב אותו במקביל לרוסים, שמשעשעים אותי.
בדיוק עכשיו סיימתי את ספר המתח שלי ואני לא מסוגל לקרוא אותו יותר, אז חזרתי לסיפורים הקצרים שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים בשמחה שיווה
חה חה חה חה .... טוב הסיפור המצונזר (אחרי 9000 מחיקות:)), נותן הרגשה כזו לקורא וזה מצויין לא?
אז זהו תחילתו של סיפור קצר? כמו הסיפור של הרוסים?
סיימת את פרידה מבבל? (אגב עוד לא קראתי) או שיש נוסף אחריו?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים כן זאת ההתחלה... דוידי
הסיפורים הקצרים שלי קצת ארוכים מדי לאינטרנט ואני כותב את שני הסיפורים במקביל.
את פרידה מבבל הוצאתי לאור, (את לא אמורה לקרוא, זה לחובבי הז'אנר...) ועכשיו סיימתי את לכתוב את ההמשך, אבל יש לי לדעתי עוד לא מעט עבודה בעריכה שלו, כרגע קצת הקפאתי אותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים יש לך שיווה
כוונה להוציא לאור את הסיפורים הקצרים? אם לא, למה לא לפרסם באינטרנט? מי קובע אם זה ארוך מדי?
דרך אגב יש מקום אחר באינטרנט שאתה מפרסם בו?
אני יודעת ש'פרידה מבבל' יצא לאור, חשבתי שאליו התכוונת כשאמרת שסיימת ספר. אז התכוונת להמשך שלו.
למה אני לא אמורה לקרוא? אולי אני "חובבת הז'אנר"? האמת שהרבה זמן לא קראתי ספרי מתח פעם נמשכתי לשם יותר, עניין של תקופות בחיים. לפעמים נח יותר במתח, לפעמים ברומנים ולפעמים בפנטזיה.
זה נשמע כמו עבודה קשה, ולי היתה בראש תמונה רומנטית של סופר שהדברים נשפכים ממנו החוצה והוא כותב וכותב ובסופו של תהליך יש 'הפלא ופלא' ספר.
:))
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים יש לי כוונה לפרסם.... דוידי
אין לי מושג אם זה יצליח, אבל יש לי כזאת כוונה.
אין לי בעיה לכתוב או לפרסםבסימניה, אבל המדיה לטעמי לא ממש מתאים לקריאה של סיפורים קצרים-ארוכים, אלא לסיפורים קצרצרים, גם מבחינת הסבלנות של הקורא וגם מבחי נה פיזית, לי זה לא הכי נח.
נו בתור חוקר חובב, הצצתי ברשימת הקריאה שלך וראיתי שאת לא בדיוק בכיוון של מתח.
ואכן את צודקת זה לא תמיד קל, מוחקים יותר ממה שכותבים, עובדים לגמרי לבד, ואין שום קשר ולו מקרי בין לבין מה שאתה כותב ומה שהתכוונת וכל השאר...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים מסכימה שיווה
באשר לסיפורים ארוכים מאד, עדיין אם זה מתפרסם בפרקים לא ארוכים מאד מאד אני לא רואה בעיה במדיה.
כבר קראתי כאן סיפורים ארוכים שחולקו לפרקים קצרים, לעיכול מהיר:) בחירה שלך כמובן.
אז אתה חוקר חובב טוב, את הבסיס אתה יודע:)
את זה אני יכולה להבין, את העניין הזה שמתחילים לכתוב משהו ונסחפים כך שיוצא משהו אחר מנפלאות פעולתו של מוחנו.
מתחילים בחוט שחור קצר ומסיימים בחוט אדום ארוך, חוט המחשבה המשתנה.
בכל מקרה, בהצלחה בכתיבה ובפרסום, אני (בטח לא היחידה) אשמח אם תעלה כאן מדי פעם משהו פרי עטך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני 13 שנים זה נהדר! yaelhar (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-5 חודשים מדהים Tess
-
לפני 13 שנים ו-5 חודשים תודה... (יש לך טעם ספרותי משובח...) דוידי (ל"ת)
-
-
