[הקדמה קטנה - כתבתי את הסיפור הזה בשביל הצגה של ילדים בגילאי שש עד שבע.]
היה היה פעם דרקון צהוב, יורק מיץ עגבניות. כל אנשי הממלכה פחדו ממנו פחד רב וכשהוא תקף מוכרי כרובים, אף אחד לא העז לעצור אותו.
באותה תקופה נולדה נסיכה יפה, הבת השביעית של המלך לטין הגדול. היא הייתה יפה מכל אחיותיה, אך למרות זאת, אף אחד לא ביקש את ידה.
יום אחד, בעודה מטיילת בעיר כשאנשי המשמר מאחוריה, שמעה קול צעקות ממרחק. כשהתקרבה ראתה שהדרקון הצהוב מתנשא בדיוק מעליה ומחזיק בפיו דוכן כרובים. נער צעיר זרק על הדרקון את הכרובים שהתגלגלו ואיים עליו שאם לא יעזוב את אביו, מוכר הכרובים, הוא יריח שנתיים כמו כרוב.
הדרקון המבוהל עזב את מוכר הכרובים ואת דוכנו, המוכר מת מפחד בעת הנפילה. הדרקון התעשת מיד וצעק "אני הדרקון יוליוס הגדול, אותי אף אחד לא ינצח!"
בנו של מוכר הכרובים טיפס על הדרקון וצעק "ארור תהייה יוליוס הגדול!"
יוליוס נבהל והזהיר "אף אחד לא מאיים על קורנליוס המפחיד ויוצא מזה חי!"
אנשי המשמר יצאו להציל את הנסיכה שלא נפגעה מהקרב עם חרבות בידיים, אך לא הצליחו מפחד שמיץ עגבניות ילכלך להם את הבגדים. הדרקון ניער את בן מוכר הכרובים מגבו והוא נפל על הנסיכה. הנסיכה צנחה תחת כובד משקלו.
"אני כל כך מצטער, גברתי הנסיכה" בן המוכר אמר בעודו נסוג לאחור.
אביר אמיץ, יפה תואר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא חכם צעק "נסיכה יפה, אני אציל אותך."
הנסיכה המופתעת החזירה לו בתשובה "תבוא כבר, כמה זמן לוקח לך?!" בקול צייצני ומעצבן. האביר התאהב בה מיד. הוא נלחם עם חרבו הארוכה בציפורני הדרקון. סר ג'יימס, שזהו שמו, ברח לרוסיה, גידל שפם, שינה את שמו לבוריס ולמד חליל.
רגע אחרי שהאביר ברח חץ מלא בקטשופ פגע בפיו של הדרקון. הדרקון ברח למאורתו בצרחות גועל.
אחיו של סר ג'יימס, סר קלוד, הוציא את חרבו מנדנה ורץ אחר מחזיק החץ שהיה אפרים, בן מוכר הכרובים. בגלל שידע כי סר ג'יימס סיכן את חייו בשביל אותו אפרים.
דו קרב סוער התקיים באותו מקום, לבסוף ידו של אפרים הייתה על העליונה. אפרים האמיץ רדף אחרי הדרקון בעוד הנסיכה מסתכלת עליו ומתערבת עם אחיותיה שהוא לא יחזור חי.
במאורת הדרקון מהלומות עברו, מכות חלפו ועדיין אף אחד לא ניצח. הדרקון נאלץ לשלוף חרב כי שלוש מציפורניו נחתכו ולעומתו אפרים, בן מוכר הכרובים, נאלץ להעביר את חרבו ליד שמאל ובכך היווה סכנה לעצמו יותר מאשר לדרקון.
אפרים חזר מלא תהילה לאחר ניצחון. הנסיכה הודתה "ידעתי שתנצח." והם חיו באושר ועוני (כי המלך לא רצה שהיא תתחתן עם בן מוכר הכרובים, אפרים, ולמרות זאת היא ברחה איתו) עד רגע סיום הסיפור (אנחנו לא רוצים לעייף את הקורא בריבים וגירושים שבאו אחר כך.)
הילדים הורידו את התחפושות, שקד סגרה את הספר וההורים מחאו כפיים.
היה היה פעם דרקון צהוב, יורק מיץ עגבניות. כל אנשי הממלכה פחדו ממנו פחד רב וכשהוא תקף מוכרי כרובים, אף אחד לא העז לעצור אותו.
באותה תקופה נולדה נסיכה יפה, הבת השביעית של המלך לטין הגדול. היא הייתה יפה מכל אחיותיה, אך למרות זאת, אף אחד לא ביקש את ידה.
יום אחד, בעודה מטיילת בעיר כשאנשי המשמר מאחוריה, שמעה קול צעקות ממרחק. כשהתקרבה ראתה שהדרקון הצהוב מתנשא בדיוק מעליה ומחזיק בפיו דוכן כרובים. נער צעיר זרק על הדרקון את הכרובים שהתגלגלו ואיים עליו שאם לא יעזוב את אביו, מוכר הכרובים, הוא יריח שנתיים כמו כרוב.
הדרקון המבוהל עזב את מוכר הכרובים ואת דוכנו, המוכר מת מפחד בעת הנפילה. הדרקון התעשת מיד וצעק "אני הדרקון יוליוס הגדול, אותי אף אחד לא ינצח!"
בנו של מוכר הכרובים טיפס על הדרקון וצעק "ארור תהייה יוליוס הגדול!"
יוליוס נבהל והזהיר "אף אחד לא מאיים על קורנליוס המפחיד ויוצא מזה חי!"
אנשי המשמר יצאו להציל את הנסיכה שלא נפגעה מהקרב עם חרבות בידיים, אך לא הצליחו מפחד שמיץ עגבניות ילכלך להם את הבגדים. הדרקון ניער את בן מוכר הכרובים מגבו והוא נפל על הנסיכה. הנסיכה צנחה תחת כובד משקלו.
"אני כל כך מצטער, גברתי הנסיכה" בן המוכר אמר בעודו נסוג לאחור.
אביר אמיץ, יפה תואר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא חכם צעק "נסיכה יפה, אני אציל אותך."
הנסיכה המופתעת החזירה לו בתשובה "תבוא כבר, כמה זמן לוקח לך?!" בקול צייצני ומעצבן. האביר התאהב בה מיד. הוא נלחם עם חרבו הארוכה בציפורני הדרקון. סר ג'יימס, שזהו שמו, ברח לרוסיה, גידל שפם, שינה את שמו לבוריס ולמד חליל.
רגע אחרי שהאביר ברח חץ מלא בקטשופ פגע בפיו של הדרקון. הדרקון ברח למאורתו בצרחות גועל.
אחיו של סר ג'יימס, סר קלוד, הוציא את חרבו מנדנה ורץ אחר מחזיק החץ שהיה אפרים, בן מוכר הכרובים. בגלל שידע כי סר ג'יימס סיכן את חייו בשביל אותו אפרים.
דו קרב סוער התקיים באותו מקום, לבסוף ידו של אפרים הייתה על העליונה. אפרים האמיץ רדף אחרי הדרקון בעוד הנסיכה מסתכלת עליו ומתערבת עם אחיותיה שהוא לא יחזור חי.
במאורת הדרקון מהלומות עברו, מכות חלפו ועדיין אף אחד לא ניצח. הדרקון נאלץ לשלוף חרב כי שלוש מציפורניו נחתכו ולעומתו אפרים, בן מוכר הכרובים, נאלץ להעביר את חרבו ליד שמאל ובכך היווה סכנה לעצמו יותר מאשר לדרקון.
אפרים חזר מלא תהילה לאחר ניצחון. הנסיכה הודתה "ידעתי שתנצח." והם חיו באושר ועוני (כי המלך לא רצה שהיא תתחתן עם בן מוכר הכרובים, אפרים, ולמרות זאת היא ברחה איתו) עד רגע סיום הסיפור (אנחנו לא רוצים לעייף את הקורא בריבים וגירושים שבאו אחר כך.)
הילדים הורידו את התחפושות, שקד סגרה את הספר וההורים מחאו כפיים.