אני קצת מאוכזבת מעצמי... אבל זה מה יש ולפרסם, כידוע, אף פעם לא מזיק.
~~~
פרשתי בפניך הכל. את כל סיפורי.
את כל מה שעבר עליי.
מהלידה שלי, ועד הגסיסה פה, בבית חולים, שאני עודני מפרכס ומחובר למכונות ההנשמה.
העט שביקשתי רועד על נייר מחברת בית החולים, אני לא אוחז בו כמו שצריך. היד שלי רועדת בכל מקרה.
אני לא מאמין שסיפרתי לך את הכל. את לא יודעת כמה קשה היה לומר את זה.
ואחרי זה... התגובה... מבט מזועזע, יד רועדת.
ואת עזבת. את הלכת.
נטשת אותי ככה. שאני חצי מת.
שהמבט שלי עצוב כל כך עד שהרגשתי שמי שיסתכל ויביט לתוכו יאבד את דעתו.
אני רוצה לצרוח כל כך חזק והקול שלי לא מגיב.
אני רוצה לקום ולהפוך כל פרט ופרט במקום הזה והגוף שלי לא מציית.
אני רוצה לחיות מחדש, לשנות, להתחיל מחדש, דף חדש, והגוף שלי גוסס.
בחיים, שלא כמו במחברת, אין הזדמנות לפתוח דף חדש. אין הזדמנות למחוק את הטעויות שלי, אין הזדמנות לדלג על חלקים קשים וכואבים.
ואם היו במחברת, אז הדיו בעט מתחיל להתרוקן, הדפים מתחילים להיגמר.
לא נשאר עוד מאיפה להתחיל.
כל הדפים במחשברת שלי עקומים, קרועים, הרוסים.
העט עייפה מהכתיבה.
ואין עוד טעם להמשיך בסיפור חיים שלא הועיל לאף אחד. במיוחד לא לגיבור הראשי, שהוא אני.
אבל אני רוצה להמשיך לחיות.
אני רוצה מטרה בחיים, אני רוצה לקום בבוקר ולחייך.
אני רוצה נקודה שבשבילה אני אחייה.
אני רוצה משפחה, ילדים, חתונה מפוארת שבה אשא את מי שאני אוהב לאישה.
את האישה שאני רוצה.
את זאת שהצילה אותי, שבנתה אותי, שגרמה לי להיות מי שאני. שמרת עלי מלהתפרק, עזרת לי לעבור את היום ועשית את הכל בסדר, חיובי יותר.
כל הזמן הזה אני הייתי תקוע באותו מקום, בתוך הסמים והשתייה, העישון.
העיקר לשכוח. לשתות ולשכוח.
את באת משום מקום, כמו מלאך. היה לי חשק עז להיות איתך.
כשעישנתי את משכת לי את הסיגריה ומעכת אותה בנעל.
כששתיתי ובכיתי במרץ, משחרר את כל הכאב החבוי, את חיבקת אותי ובכית איתי.
כשניסיתי להשתמש בסמים את תמיד היית כל כך מאוכזבת שפשוט הייתי חייב להפסיק.
את היית נקודת אור בכל החשכה הזאת.
עצוב איך שאחרי משכת אותי והוצאת אותי מהשפל, מכל הזכרונות שרדפו אותי, מכל הכאב, הטבע בא והרס את כל מה שבנית.
התאונה הזאת לקחה ממני הכל.
והייתי חייב לספר לך למה אני כמו שאני, למה אני הייתי דיכאוני, עצוב, שבור. בעצם עדיין ככה.
את הלכת, ובצדק. זה היה כל כך הרבה להתמודד איתו.
אל תשנאי אותי.
אל תאהבי אותי.
פשוט תשכחי שהייתי קיים, כי אין לי עוד הרבה זמן.
***
החולה השתנק בפתאומיות, העט והמחברת שהיו בידיו נשמטו רק מעט אחרי שהספיק לכתוב את שם הנמען.
המכונות מסביבו התחילו לצפצף בטירוף.
למרות כל הנסיונות של צוות הרופאים שעת המוות נקבעת, 20:20, יום חמישי, העשרים וחמישה לתשיעי, 2012.
זמן קצר אחרי המוות, שהרופאים עודנם מאוכזבים מכישלונם, והמת עדיין לא התכסה בשמיכה, בחורה צעירה הגיעה, שיערה השחור והארוך היה אסוף בזנב סוס, ועינייה הירוקות נצצו מדמעות, על לחייה החיוורות שבילי דמעות בוהקים.
הרופאים הניחו לה ללכת אל גופת המת.
היא הביטה בעיניים זגוגיות בגופת האדם שאהבה ולמדה להכיר והעבירה יד בשיערו, מחזיקה בידו ומרגישה את חום גופו שעדיין לא צנח.
היא צנחה על הגופה והניחה את ראשה על חזהו; היא לא בכתה, לא.
בפעם האחרונה חיבקה את הגופה הרפויה, נשקה על מצחו, ליטפה את היד של המנוח ובעצמה כיסתה את הגופה בשמיכה.
אחת הרופאות הושיטה לה מחברת בית חולים, ועיניה נחתו על כתב יד מוכר.
היא קראה את הכתוב ועינייה שוטטו שוב ושוב על השורות העקומות. ידה רועדת. וכל מה שנשאר מהעולם שהיה האדם שהכירה תועד במחברת הזאת.
הוא מת, וכל מה שנותר לה לעשות זה לזכור אותו לנצח כדי שלא ייאבד לעד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
