אד התעוררה כשקרני השמש הראשונות נטפו במורד המנהרה וטפטפו על עפעפיה. עיניה נפקחו מסיבה זו, שכן היא הרגישה רטיבות קרירה וזוהרת של רסיסי אור הזהים במגעם לטל הבוקר.
הארגמן שבעיניה נראה כעת עשוי מרסיסי מראה אדמדמה-סגולה. אד השאירה את עיניה פקוחות זמן רב ללא מצמוץ, שכן הצל התמידי השוכן בתוכה לא אפשר לאור הזהוב לסנוור אותה. אד הזדקפה במקומה, ומצאה את ראי לוטש את חיצי הסערה שבעיניו בפניה, עומד וחובש את כתפו בסרבול בשארית התחבושות שהיו זרוקות על הרצפה.
"אתה צריך להסתכל על הכתף שלך, אחרת התחבושת תהיה רפויה." אמרה אד ברכות וניגשה לעזור לו. היא חבשה את כתפו בעדינות והוא שתק.
הוא שתק כל הבוקר, והדממה הייתה חודרת כל כך וגרמה לאד למתיחות רבה כל כך, שאזור כפות הרגליים של אד הוצל תחת ערפילים חשוכים.
מבטו של ראי ריצד לרגע לעברן ולא מש מהן דקות ארוכות. "אתה לא אמור להיות מופתע?" שאלה אד בזעף כשהבחינה שהוא מביט.
"אני יודעת ששמעת אגדות על בני הסופה, אבל לפחות התנשפות? ציוץ? רק כדי לגרום לי להרגיש יותר בנוח."
ראי הרים את מבטו מכפות רגליה וחייך. קולה חדור הצינה הזכיר לו את בני שבטו. "אני פשוט שמח מאוד.
אני אסיר תודה על כך שהצלת אותי, אבל אסיר תודה עוד יותר על כך שזו את." אמרה בקולו העליז ואפוף המסתורין, שלא איבד מקסמו גם אחרי שאד שמעה אותו בלילה שעבר.
"מה זאת אומרת?" קולה הביישני והנבוך של אד חזר.
"זאת אומרת שאני שמח שאת בת סופה. את תוכלי לעזור לי מאוד." אמר בקול מוזר. אד לא ידעה מה להגיד, היא הרגישה כמו כלי שימושי.
"לעזור לך? במה?" היא רצתה לעזור לנער הזה, אבל השליחות שלה הייתה בעלת חשיבות עליונה.
"אני צריך להסתנן לשבט הירח ולגלות מידע. את תוכלי לעזור לי בעזרת הכוחות שלך. אני צודק בזה שאת מסוגלת להפוך לצל?" שאל ראי בקול רועד מהתרגשות.
"כן." אמרה אד ונעצה בו מבט זועף. "אבל גם לי יש משימה. אני צריכה להיכנס לשבט הירח ולמסור הודעה לראש השבט."
פניו של ראי קדרו. "יש לשבט הנודד שלך קשרים עם שבט הירח?"
אד גלגלה את עיניה. "יש לסופה קשרים עם כל פיסת אדמה שנושבת בה רוח." ציטטה. כשלמדה על ההיסטוריה של השבט שלה, היא שנאה את זה. זה היה משעמם. עכשיו למשפטים המוזרים יש פתאום משמעות.
זה היה נכון- השבט הנודד חצה את היבשת במשך מאות שנים. ההתקדמות שלו הייתה מהירה יותר בזכות היכולות של המשפחות השונות. לכן, בצורה טבעית, בכל מקום שבו השבט עבר הוא יצר קשרים עם שבטים אחרים.
לשבט הירח הייתה זיקה מיוחדת למשפחה של אד. בתחילת המלחמה, כשאד הייתה רק בת 14, ראש השבט קרא לה למשימה. הוא ידע שהשבט יהיה בסכנה גדולה במלחמה, ייצפו ממנו לבחור צד. שבט הסופה היה בקשר יציב עם מעט מאוד שבטים אחרים, וכל זקני השבט זכרו את הנאמנות שהפגין מנהיג שבט הירח כשהסופה נקלעה לסכסוך.
אד זכרה את היום ההוא היטב.
היא נכנסה לאוהל המפואר והתיישבה לפניו, והוא סיפר לה על המלחמה המתקרבת ועל הסכנה שהשבט ייכחד במהירות אם לא ישתתפו בקרב.
הוא ביקש ממנה למצוא את שבט הירח ולמסור למנהיגם מגילה עם מסר חשוב, שראש השבט לא יוכל להתעלם ממנו.
אד נשלחה- הנערה הצעירה ביותר בשבט- כדי לבקש תמיכה משבט הירח ולחזק את הברית רבת השנים.
ההצלחה של המשימה הזאת הייתה חשובה יותר מניצחון בקרב, חשובה מכל דבר אחר. שנתיים אחר כך, אד שמעה שמועות על כך ששבט הסופה הולך ונעלם, וזה אומר שהמלחמה התחילה ושהשבט במצב לא טוב.
הנחישות של אד לא התערערה לעולם, היא פשוט המשיכה בחיפוש. כשהגיעה לכאן לפני תשעה ימים, היא הרגישה שהיא קרובה ליעדה.
ראי אישר זאת, אבל עכשיו העניין הופך למסובך יותר, כי אם ראי הוא משבט אויב של שבט הירח, איך הוא יוביל אותה לשם?
השתיקה נמשכה הרבה יותר מידי זמן, והפכה למביכה.
"אז לא תוכלי לעזור לי," נאנח ראי לבסוף. אד משכה בכתפיה. "אולי לא בהסתננות לשבט, אבל..." היא היססה. ראי דחק בה להמשיך.
"אם תעזור לי, כנראה שאני אוכל לספק לך מידע." אמרה באיטיות. "אבל אני לא יכולה לפגוע בשבט."
ראי גלגל את עיניו. "אד, המטרה היא לפגוע בשבט. זאת המלחמה, ואני התגייסתי לצבא השנה." אד הביטה בו בבלבול. "בן כמה אתה?"
ראי השפיל מבט. "19. תראי, אני לא אומר שאני אוהב את זה, אבל זו החובה שלי בתור בן של מפקד צבא. אני חייב לצאת להילחם כדי לתפוס את מקומו כשהוא ימות." נימת הקול שלו הייתה ספקנית, כאילו הוא לא מאמין במה שהוא אומר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה