מזג האוויר היה נוח מאוד. השמש זרחה, אבל לא היה חם מדי. החול הזהוב נראה מזמין מאי פעם. השמיים התכולים היו ריקים מעננים כמעט לחלוטין.
החוף היה ריק יחסית. רק כמה אנשים ישבו ושוחחו בפינה מרוחקת שלו.
"וו- הו!" קרא ליאו ונשכב על השמיכה שפרשה שם ג'יימי רגע לפני כן, מקמט אותה לחלוטין.
"היי!" מחתה זו. "לך תמצא לעצמך שמיכה אחרת!"
הוא התעלם ממנה לחלוטין.
"לא הייתי בים כבר שנים!" אמר. "זה כזה כיף! מישהו רוצה להיכנס למים?"
רוי צחק. "עזוב אותך. תן להתמקם."
ג'יימי עיקמה את האף.
"ג'סיקה!" קראה לעברה. "השתלטו לי על השמיכה. אפשר להצטרף לשלך?"
ג'סיקה פינתה מקום על השמיכה הגדולה והרחבה שלה באי- חשק ובתנועות מוגזמות. ג'יימי התיישבה לצידה בזהירות.
תום גלגל עיניים.
"בנות."
"כאילו שאתה טוב יותר." תקפה אותו ג'סיקה.
"טוב, אפשר שקט?" שאל ליאו בקולניות. "אני מנסה לשמוע את עצמי מדבר!"
"אנחנו לא ממש מעוניינים לשמוע..." מלמל רוי. ליאו העמיד פני נעלב.
ג'סיקה צחקה.
"טוב, די עם זה!" קרא תום. "לא באתי הנה כדי שכולם פה יתחילו להתבכיין. ג'סיקה, ליאו, אתם מוכנים, בבקשה, להפסיק לנסות לעלות לי על העצבים?"
"לא, לא ממש," מלמל ליאו והשקיע את אצבעותיו בחול. "תגיד, מה הקטע?
אתה מאוהב או משהו?"
סומק חזק עלה על פניו של תום. "מאוהב? לא! ממש לא! איך הגעת לזה בכלל?"
רוי צחק. "תראה אותו! זה ברור לגמרי! אתה מתוח ועצבני, גבר. מה יש? שאלת אותה ואתה עדיין מחכה לתשובה, או שהיא זרקה אותך מכל המדרגות? מי זו בכלל?"
"אף אחת! אני לא מאוהב!"
"כן, בטח." ג'יימי מתחה את ידיה לאחור. "נו, תגיד כבר מי זו! כל עוד היא לא פה זה לא ממש משנה, נכון? אלא אם כן..." היא הרימה את אחת מגבותיה הבהירות בתנועה מושלמת. "זו אחת מאיתנו?"
תום נראה כאילו הוקל לו. הוא פרץ בצחוק.
"טוב, את האפשרות הזו אפשר לפסול," פסק רוי.
"רוי, תסתום. בסדר? גם אני יכול לספר עלייך הרבה דברים שכולם היו רוצים מאוד לשמוע."
רוי החוויר.
"אז... מעבירים נושא?"
"אין סיכוי!" מחתה ג'סיקה. "עד שסוף סוף מישהו פה מדבר על משהו מעניין?"
ג'יימי גלגלה עיניים.
"זה לא כזה סיפור," אמרה. "אז הוא מאוהב! למי אכפת? אני מהמרת על זה שעד סוף השבוע הם כבר יהיו זוג. מי שזו לא תהיה."
והשיחה זרמה לה הלאה.
עד שזה קרה.
"רוי? רוי! תגיד, אתה בסדר?" שאלה ג'יימי בדאגה. "הכל טוב, נכון? בנים?"
עיניו של רוי, שנעצמו, נפקחו באחת. "מה?" מלמל. "אני בסדר."
"ליאו?"
העיניים של ליאו לא נפקחו. הוא נראה כאילו מת, אך נשם נשימות עמוקות .
תום נפל לצידו.
"רוי! רוי, מה הולך פה?" שאלה ג'סיקה. "תשאר ער!"
אבל רוי התנודד ונפל.
"הם נרדמו!" הכריזה ג'יימי את המובן- מאליו. "מה הולך כאן?!"
ג'סיקה הוציאה מתיק הים שלה את הטלפון הנייד. היא חייגה במהירות למספר 102, אמבולנס. "שלום" גמגמה בלחץ. "חברים שלי.." אמרה והחלה להתנדנד.
"נרדמו, הם נרדמו ואי אפשר להעיר אותם" אמרה.
"זאת מתיחה או משהו?" שאלה האישה מצידו השני של הקו.
ג'סיקה איבדה את אחיזתה בטלפון, היא אחזה בכיסא המתקפל שהביאה ורעדה.
"גיימי! לא!" צעקה למראה ג'יימי השרועה על החול.
"ניצחת אותי, כוח מוזר" אמרה ג'סיקה ונפלה.
פייפר אחזה בטלפון הנייד וחייגה במהירות את מספרו של תום,
שתי חברותיה ישבו לידה וחיכו בציפיה למענה. פייפר הייתה היחידה
ביניהן שעוד לא היה לה חבר. "זאת הזדמנות נדירה!" אמרה אחת מהן.
פייפר גילגה את עינייה במבוכה.
"פייפר!" ענה הקול מהטלפון.
"תום?" שאלה בבלבול. "זה אני פיטר! אני יסביר הכול בבית שלי, תבואי מהר!" אמר, כמעט צעק. פייפר רשמה על פתק את מספר הדירה שלו והרימה את לאק במהירות. הכלבה נבחה בהתרגשות, היא אהבה כול הזדמנות לצאת לטיול.
פייפר וחברותיה נכנסו למעלית, הן היו עסוקות בלקשור את לאק הפרוותית לרצועה.
"מה כול כך דחוף?" שאלה מרתה, המפונקת בחבורה. שתי הבנות נעצו בה במבט זועף. "אולי משהו קרה לתום?" שאלה פייפר בלחץ.
"ממתי אכפת לך כול כך מתום?" שאלה מרתה בלגלגנות.
כשהמעלית נפתחה היא פתחה בריצה מטורפת, היא שכחה את חברותיה מאחור.
"בניין 12, בניין 14.." מלמלה כשחלפה על פניי הבניינים הגבוהים.
היא הגיעה לבניין 18, שם גר פיטר.
כשפייפר דפקה בדלת הדירה של פיטר, לאק התחילה לנבוח.
"שקט מתוקה" אמרה פייפר וליטפה ברכות את גבה של לאק.
פיטר פתח במהירות את הדלת. שערו היה מבולגן, והוא הזיע.
"תיכנסי" אמר. פייפר נכנסה לבית ושחררה את הרצועה של לאק. הכלבה החלה לחקור את חלל הדירה הגדולה.
פייפר התקדמה בעקבות פיטר במסדרונות הבית. תעודות ציון לשבח מהמשטרה נתלו כמעט בכול מקום. היא נכנסה לחדרו. הדבר הראשון שראתה היה שוטר.
היא התאפקה לא לצרוח, הוא היה גבוה ושרירי. "שוטר?" שאלה בבלבול.
השוטר פינה לה את דרכו. על הרצפה נפרס ברזנט כחול ענק, פייפר הבחינה בתזוזות קלות מתחתיו.
פיטר נשם נשימה עמוקה והסיר את הברזנט בחדות. מתחתיו נראו 8 נערים מכיתתה. הפעם היא לא יכלה להתאפק. היא צרחה את הצרחה הכי גדולה שיצאה מפיה אי פעם. "תום" לחשה.
פני הנערים היו חיוורים. הם נשמו נשימות עמוקות במהירות מפחידה.
"הם חיים?" שאלה בלחץ. "בערך.. הם נמצאים בתרדמת- מצב שינה עמוק, הם לא מגיבים לסביבה" גמגם פיטר במהירות.
"איך הם הגיעו לכאן? מה קרה להם?!" שאלה פייפר.
"אנחנו לא יודעים למה זה קרה להם, אבל לכולם זה קרה באותו הזמן."
"את רוי, תום, ליאו, ג'סיקה וג'יימי מצאנו בים" אמר השוטר.
"את האנה מצאנו באמצע סימטא" אמר פיטר.
פייפר בהתה בפניה של האנה, פניי בובה מושלמים. איך לא יצא לה להכיר אותה עד עכשיו?
צעקתו של פיטר העירה אותה ממחשבותיה. "פיטר?" שאלה. הוא נאחז בשוטר
בחוזקה. "זה קורה גם לי" לחש פיטר. הוא ישב על ברכיו ועיניו נעצמו באיטיות.
פייפר הרגישה משיכה מוזרה לרצפה, כאילו גופה מנסה להיאחז בקרקע.
היא השתעלה, שיעולים חלשים, ונפלה.
"אני מרגישה אותם" לחשה המלכה באושר.
"אמרתי לך שאני ישיג לך אותם" אמר האיש בגאווה.
"כול השומרים, להתייצב בשערי השמיים".
(תודה ענקית לג'ן שעזרה בכתיבת הפרק!)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
