איימי התקדמה באיטיות לכיוון שער בית הספר, מנסה להתעלם מכול השטויות
שחברותיה מדברות. "אז מה את אומרת?" שאלה רותם, שעמדה מאחוריה.
אמבר חייכה חיוך נקמני לאיימי, שחשבה מה תוכל לענות.
"לדעתי כול אחת תעשה מה שהיא רוצה" אמרה וחייכה חיוך מלא ביטחון.
רותם מלמלה משהו והמשיכה להתקדם.
איימי כלל לא אהבה את הבנות בשכבה, הן פשוט נדבקו אליה ולא הניחו לה להיות לרגע אחד לבד. היחידה שהייתה חברה אמיתית של איימי הייתה אמבר, שהעדיפה
להסתובב עם חבורת הבנות מאשר להיות לבדה.
חבורה של בנים התקרבה אל איימי, בראשם עמד רוי, ה"לוהט" של בית הספר.
"תגידי? יש מצב שאת באה איתי לפיצה?" שאל רוי וחייך. "אני לא פנויה" אמרה
וסימנה לחברותיה להתקדם. ליבה פעם בקצב, אך היא ניסתה להראות יציבה.
כשחבורת הבנים התרחקו, התחילו הצעקות.
"פספסת את הזדמנות חייך!" אמרה אמבר. "יש לי חבר" אמרה איימי. לכול הבנות
היה ברור שלאיימי אין חבר, אך הן שתקו.
"טוב, אני חייבת לעוף, עוד מעט מתחיל אימון נבחרת כדור-עף" אמרה אמבר.
"מסכנה, את נשארת עוד שעתיים בבית הספר" אמרה רותם והבנות צחקו, כולן חוץ מאיימי, שהייתה שקועה בתוך הקינאה באמבר, היא יכולה ללכת לאן שבא לה בלי שיתחילו לתחקר אותה בשאלות.
"קדימה בנות! מאמץ!" אמרה המאמנת בזמן שהבנות ביצעו כפיפות בטן. הן התנשפו ונאנחו. "תראי את אמבר" לחשה אחת הבנות לחברתה. שתיהן צפו בהלם
באמבר שמבצעת הרבה יותר ממה שהוטל עליהן לעשות, והיא לא מראה שום סימן מאמץ, אפילו לא טיפת זיעה קטנה אחת. רק כעבור כמה דקות קלטה אמבר שכולן
עצרו להסתכל עלייה.
היא נעצרה בפתאומיות והסמיקה. שערה הבלונדיני נשאר מבריק בצורה מושלמת.
"זאת ספורטאית אמיתית" אמרה המאמנת בגאווה. הבנות הסתכלו על אמבר במבטים מלאי שנאה. זאת לא הפעם הראשונה, ולא הפעם השנייה שמציינים אותה לטובה. היא לקחה את התיק ופתחה בריצה.
באותו הזמן, ישבה פייפר בשולחן הצדדי ביותר בקפיטריה ושיחקה עם קשית הפלסטיק שבידה. היא הקשיבה למוזיקה רגועה ודמעות זלגו על לחייה.
"מה הייתי נותנת בשביל שהעולם היה מתרוקן מאנשים?" לחשה בעצב. היא הייתה
רגילה לשאול את עצמה שאלות, שלרוב אין עליהן תשובה. הלימודים כבר נגמרו,
אבל היא העדיפה להישאר בקפיטריה, הכול בשביל להתרחק מהבית, מההורים.
המוכר הזקן לא התנגד, כי לרוב הייתה קונה כוס אייס קפה גדולה. היא קמה מהשולחן והתחילה לצעוד לכיוון היציאה, כשלפתע נתקלה במישהו. הוא היה יותר
גבוה ממנה, שיערו היה חום מיוחד. "אני מצטערת" אמרה וניסתה לעצור את דמעותיה. "זה בסדר" אמר וחייך חיוך עצוב. הוא מיהר להתקדם ומידו נפל פתק.
"תתקשרי אליי- 054-6994627114, תום" .
(סליחה לכול הדמויות שלא נכנסו הפרק הזה)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
