ביאטריס דהרה במורד המדרגות, לעבר זרועותיו הפרושות של אלכסנדר.
"הו לא, לא שוב." ססיליה גלגלה עיניים ולמרות שלא רצתה להודות בכך, הפגישה המחודשת של ביאטריס ואלכסנדר ריגשה אותה לא פחות. אחותה התאומה הייתה מקסימה יחד עם אהובה המלכותי.
'למרות שהפאה שלו גבוהה יותר מהר...' חשבה ססיליה בשעשוע וגיחכה בינה לבין עצמה.
לאלו הלא מעודכנים, המדינה היא אנגליה, כמובן, תחת כהונתה של המלכה אליזבת, שדרך אגב, בתקופה ההיא הייתה המלכה אליזבת הראשונה.
אכן כן, הייתה זו שנת 1588, השנה בה אנרי השלישי, מלך צרפת, ברח ממתקוממיו אי שם בפריז, וקרב גרבלינס סער בין הספרדים לבריטים, שבסופו של דבר ניצחו הבריטים.
ולמה זה מצויין פה? כי בוויקיפדיה לא היו דברים מעניינים יותר.
נחזור לשנת 1588, אם תסלחו לי.
אחותה התאומה הייתה נרגשת מאוד להיפגש עם אהובה שוב.
הן היו תאומות זהות, לשתיהן היה שיער שחור, עיניים ירוקות, שפתיים דקות ופנים מתוקות, אבל יש האומרים שהיה ביניהן הבדל מסויים, ולא מיותר לציין ששיערה של ביאטריס היה קצר משל ססיליה, שרצתה להאריך אותו עד הרצפה, והיא כבר עברה את חצי הדרך, השיער כמעט והגיע לברכיה.
לעומתה, שיערה של ביאטריס הגיע את אמצע גבה.
ססיליה החוותה קידה מכובדת לעבר אלכסנדר שעבר לצידה יחד עם ביאטריס המחובקת בזרועותיו. היא הספיקה לשמוע פרט משיחתם. "...את יודעת, ביאטריס, איחרתי לחזור כי בזמן האחרון הזאבים מתרבים, הם חסמו את הדרך והנהג שלי מאוד חשש לשלומי. אני תוהה אם נוכל - "
היא לא הייתה צריכה לשמוע יותר.
היא הזדקפה במלוא קומתה, ופנתה לצד השני, הרחק מאלכסנדר, הדוכס שעלה לה על העצבים.
ססיליה החליטה לרדת במדרגות לעבר המרתף.
הרבה פעמים ביאטריס שאלה אותה מה היא עושה שם, שהשמלה שלה כל הזמן חוזרת מלוכלכת, מלאה באפר ואבק, ולפעמים גם נוזל ארגמני ומוזר שמעלה ריח מצחין.
ססיליה ירדה במדרגות, העלטה הייתה כמעט מוחלטת חוץ מאור שהפיץ לפיד יחיד.
מתחת ללפיד, קשור בשרשרת לצווארו, היה זאב.
רגלו הקדמית וחזהו היו חבושים, אבל הוא יהיה בסדר, כך האמינה.
היא התקדמה לעברו והתיישבה לצידו, מעבירה יד בשיערותיו האפורות שנראו כסופות לאור הלפיד.
"אתה תהיה בסדר, יהיה בסדר." מלמלה אליו, לאוזנו.
ניצוץ של הבנה הופיע בעיניו החכמות, הוא פלט יללת כאב חלושה והניח את ראשו על רגלייה, מחכך את חוטמו בידה.
היא ליטפה אותו באיטיות, רוב הזמן הזאב הפגין הבנה מעל ומעבר, חוכמה שלא הייתה אמורה להיות שייכת לו. לחיה.
זה תמיד נראה כאילו הוא מבין, כאילו הוא יכול לדעת מה היא אומרת ולמה היא מתכוונת.
היא סיפרה לו הכל.
היא אמרה לו הכל. כל מה שעבר עליה והפריע לה הגיע לאוזניו של הזאב.
אוזניו נזקפו בהבנה, עיניו הביעו צער על הכאב שלה. הזאב הפגין הזדהות מדהימה והיא אהבה אותו יותר מכל, הוא היה יקר לה.
את הזאב מצאה פגוע, בשטח, לאחר מסע ציד אכזרי של אלכסנדר, היא תיעבה אותו על כך.
היא שנאה שמתעללים בחיות, במיוחד בחיות יפות כל כך, ומלכותיות.
את הזאב היא הביאה לארמון בעזרתו של פטר, המשרת שלה, האדם היחיד שהיא סומכת עליו.
אבל פטר הכריח אותה לקשור אותו בשרשרת למען ביטחונה.
הזאב חיכך שוב את חוטמו בידה ודיגדג אותה. "סילבר!" היא פלטה צחקוק.
הוא נעץ בה מבט כועס בעיניו הזהובות, כמו כל פעם שהיא קראה לו כך, על שם הפרווה האפורה שלו שנראתה כסופה.
זה נראה כאילו אמר לה "אני לא החיה שלך, יש לי שם משלי", אבל זה היה רק כאילו.
פטר הופיע כאילו משום מקום. "תתרחקי - מהזאב - הזה - עכשיו!" צווח בהיסטריה.
ססיליה קפצה במקומה והזאב פלט נהמה משולבת ביללת כאב.
היא הניחה את ראשו של הזאב על הרצפה בעדינות והתרחקה ממנו כפי שאמר פטר.
"ססיליה! את יודעת מה יעשו לי אם הזאב הזה יפגע בך?! ההורים שלך יהרגו אותי!"
פטר לא הגזים בתגובה. ההורים שלה בהחלט יתלו אותו אם ססיליה תיפגע בכל צורה כלשהי.
"סילבר לא יפגע בי..." מלמלה.
הזאב הניע לרגע את ראשו באהדה, אבל אז חזר לנעוץ בססיליה מבט זועם, כאילו אומר "קראת לי סילבר, שוב!"
אבל שוב, זה רק כאילו.
ססיליה שמה לב שמרוב בהלה פטר שכח לקרוא לה ליידי ולהשתמש בגינויים מלכותיים מסוימים, היא ממש אהבה את זה.
"פטר, אתה יכול להתחיל להתנהג אלי ככה, זאת אומרת, כמו ידידה שלך ולא כמו אחת שאתה עובד בשבילה?"
"אם זה היה אפשרי, את היית עובדת בשבילי ולא ההפך." רטן הזקן.
יום לאחר מכן הופיע אדמונד.
ססיליה שנאה להעמיד פנים, אבל בסביבת אדמונד זה היה הכרחי. היא תיעבה אותו כמו שלא תיעבה אדם אחר מימיה.
אבל לצערה, באותו היום, אדמונד כרע ברך לפניה, נשק לידה, ומלמל את המשפט שממנו נחרדה מכל. "ססיליה, האם תינשאי לי?"
מאחר שהוריה לחצו עליה להגיע לקשר הזה מההתחלה, היא הייתה חייבת לאשר את הבקשה.
"כן. בטח, אדמונד! זה נפלא!" אמרה בשמחה מזוייפת.
בטח שלאחר מכן, היא מצאה את עצמה יחד עם טבעת הכסף שניתנה לה במרתף.
"אוי, סילבר, זה נורא. אני לא רוצה להינשא לו." יבבה והושיטה את ידה ללטף את פרוותו של הזאב.
הזאב ילל כשידה יצרה איתו מגע וזינק לאחור, מצב פצעיו השתפר פלאים.
הוא פלט יללת כאב נוספת ופנה ללקק את המקום שססילה נגעה בו.
היא הורידה את הטבעת מאצבעה.
"כסף? אתה נצרב מכסף?" שאלה אותו, נחרדת.
הזאב הביט בה במבט מאשר.
באותו הרגע נשמעו צעדים. "ססיליה? את פה? אני כבר מתארגן לצייד, הבאתי לך רובה ציידים גם, אם תרצי לנסות!" קרא אדמונד.
ססיליה נדרכה.
לא.
הם הולכים לצייד ויש לה פה זאב פצוע! הוא יהרוג אותו!
היא חיפשה מקום להחביא אותו, אין איפה לשים את הזאב.
היא התירה את השלשלאות סביב צווארו של הזאב ודירבנה אותו לרוץ.
"לך! לך!" לחשה לאוזנו בהיסטריה.
היא סובבה את גבה אליו וקיוותה שהוא נעלם ברגע שאדמונד הופיע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
