ייצרו אותי באיטיות. מחומרים לא זהים. זה מה ששמעתי באוזניי הטריות.
פיסה אחת אחרי השנייה כדי לייצר את ליבי, את ידיי, את עיניי.
אישה אחת, בחום ובאהבה שלה, תפרה לי עור, ותלבושת. רחמיה נכמרו עלי, כנראה.
עטפו אותי בשמיכה, חמימה ורכה, ומסרו אותי לידיו של המשעבד שלי.
כל צעד, כל תנועה, כל נשימה הוחלטה בידיו.
הוא החליט אם אני ארים את ידיי, אפסק את רגליי, אעמוד כך או כך.
הוא הכאיב לי כל כך, יצר מגוון תנועות לא טבעיות שעיקמו את הפלדה שממנה יוצרתי ויצרו חתכים בבד ממנו נתפר העור שלי. העור העדין שלי נקרע.
לא יכולתי לצעוק לעזרה, לא, אפילו לבכות לא יכולתי. אני רק פלדה חלולה ותו לא.
כך המשכתי ובגרתי, עורי מלא טלאים שהאישה מיהרה לתפור עם כל פציעה, הפלדה התעקמה והאדם שייצר אותי מיהר ליישר אותה עם כל התעקמות.
בעליי המשיכו לכפות עליי תנועות, ואני ביצעתי מבלי להתנגד. ליבי משתוקק לצאת החוצה ולברוח.
כל לילה הושלכתי לארגז. הייתי לכודה.
ובלילה נהגתי לשיר, בקול חלוש, לבעליי, שישחרר אותי וייתן לי לצאת החוצה, ללכת, לברוח מהמקום שמחניק אותי. ידעתי שליבו טוב והוא אינו מודע לכאב שהוא מותיר בי.
וכך נמשכו הלילות והימים, והוא לא הבין שאני רוצה להשתחרר, ללכת, להיות חופשיה. וככל שההבנה לא הגיעה אליו, כך נמלא זעמי עליו.
לילה אחד ההבנה היכתה בי, אני לא שלו, אני שלי ורק שלי, הוא לא בעליי, הוא לא יכול לכפות את עצמו עליי אם אתנגד.
העובדה שהוא לא הצליח לשלוט עלי ביום לאחר מכן הביאה לכך שהפלדה לא רק התעקמה, אלא הגיעה לקצה יכולתה והתפצחה לשניים.
הכאב היה קשה מנשוא, והאדם שייצר אותי החליף את הפלדה.
התחלתי לשנוא אותו כל כך, את האדם ששולט בי, בתנועותי, בנשימות שאני לוקחת.
השנאה הלכה וגדלה מיום ליום, תפחה ותפחה עד שבקושי תפסה מקום בלב הפלדה שלי.
הפלדה נשברה שוב, הכאב גבר, ושוב תיקנו אותי.
הפעם הוסיפו לי דבר חדש, באוזניי שמעתי שקוראים לו "עיניים". יכולתי לראות.
הייתי מודעת מכל לבגדים שלעור הטלאים שלי, לידיי הפצועות, לצבעים, לגוונים, לפנים הרכות והתמימות של האדם השולט בי, יותר מאיי פעם, והחלטתי שאני מוכנה לברוח לבדי, מבלי עזרתו של המשעבד שלי.
באותו לילה, שדלת הארגז נטרקה מאחוריי, והייתי משכנעת שהמשעבד שלי ישן שנת ישרים, התחלתי לנוע.
קודם כל נעמדתי, צעדתי צעד ראשון כאילו אני מצפה שדלת הארגז תיפתח כל רגע, ולא, זה לא קרה. התנועות הראשונות שלי שהמשעבד שלי לא שלט בהן, לב הפלדה שלי התמלא אושר.
את דלת התיבה פתחתי בקלות, המנעול מעולם לא ננעל. חייכתי בפעם הראשונה בחיי ללא הוראה מפיו של בעליי.
באותו היום יצאתי לעולם והשתחררתי משלטונו של בעליי. את שארית חיי חייתי במסווה, בבריחה, אבל אלו היו חיים חופשיים מלאי אושר ושמחה.
טלפיו של המשעבד שלי לעולם לא השיגו אותי שוב.
ככה המשכתי לחיות, בתור יצור חופשי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
