דלת נפתחת.
אימה.
"אני רעב!"
"כן" אני אומרת והסכין שלי רועדת וכמעט חותכת לי את האצבע. אני מפנה את כל חתיכות הגזר לסיר התבשיל בתנועות חצי יציבות.
"איפה האוכל שלי?!" הוא צועק.
אני שונאת את הצעקה שלו.
"כאן" אני אומרת בקול יציב.
לא להראות חולשה.
אני שונאת שהוא רואה אותי חלשה.
"ואיפה הנשיקה שלי?" הוא ממשיך לצעוק וכורח את ידיו סביבי.
רטט של גועל עובר לי בגוף. העור שלי שורף עם כל נגיעה בעורו.
"אני נותנת לו נשיקה קפואה על הלחי.
"יפה." הוא אומר ומשחרר אותי מהחיבוק.
המקרר נפתח.
בירה.
לא, לא טוב.
הוא שיכור.
אני שונאתצ שהוא שיכור.
למה הוא חייב להיות שיכור?
הכנסתי את האוכל בזיהורת לתנור, קולות הטלויזיה טלטלו את הבית הקטן.
אל תתעוררי, בבקשה, אל תתעוררי, אני מתפללת בראשי.
"אימאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" מתחילה ליבב אמי.
רגע קפוא, אני לא מסוגלת לזוז, הוא קם בכעס על רגליו.
בשנייה אחת אני יוצאת מהשוק ורצה לחדרה הסמוך, מוציאה אותה מהמיטה ומצמידה לגופי ומתחילה להתרחק לכיוון המטבח ולהרדים אותה לפני שהוא יגיע.
והוא כבר שם.
"לא.. בבקשה לא, היא לא עשתה כלום, אני מתחננת" אני מתחילה ליבב מולו.
הוא קורע אותה באכזריות מידי ושם מול פניו "אני יודע טוב מאוד מה היא עשתה!".
"את בחיים לא בוכה יותר בלילה, זה ברור לך?!" הוא צועק עליה, אני רואה דמעות קטנות מצטברות בצד העיניים שלה.
"היא רק ילדה קטנה, היא לא מבינה! בבקשה, תעזוב אותה..."
"את לא תגידי לי מה לעשות! זה ברור?!" הוא צועק עלי ומעיף אותי בסטירה אל הרצפה.
"תעזוב את אמא!!!! תעזוב אותה! " אומרת אמי בקולה התינוקי ומתחילה לבכות לדרוש.
"אז פתאום אנחנו מדברים, כן?" הוא לוחש לה באיום. "אני אבא שלך, ואת תכבדי אותי, זה ברור?"
"לא! אני שונאת אותך!" הויא אומרת לו בפרצוף.
לא... אל... אמי שלי... אמי החמודה שלי.
היא על רגליה, ולפתע חבורה אדומה מופיעה עליה.
לא.
לא לא לא.
לא היא.
לא הילדה הקטנה שלי.
הוא לא יגע בילדה שלי.
"לא יותר.אתה לא תרביץ לה.אתה לא תיגע בה.זה נגמר." אני מתחילה לומר בלחישה מתגברת ולהתקרב בצעדים רועדים אליו"אתה לא תיגע בה. תעזוב אותה! תעזוב אותה עכשיו!"
"לא קיבלת מספיק אישה?" אומר הוא ומסתובב אלי.
יבבותיה של אמי נשמעו מאחורה, יכלתי לראות רק את ידיה הקטנות.
מלאות דם.
"הילדה הקטנה שלי! מה עשית לה?! לא, לא, זה נפסק, זה נפסק עכשיו....." הסכין נתקע בבטן שלו.
הוא נאבק והתפתל
"איך את מעידה, איך את מעי-" פיו נמלאט בדם.
דקירה
הוצאה
דקירה
הוצאה
הוא לא זז.
אני עשיתי את זה?
אני....
אני הרגתי אותו.... אני קורסת ליד גופתו של הגבר שפעם אהבתי בוכה דמעות לא מובנות.
אני כבר לא זוכרת יותר.
רק שהבתעוררתי עם ראש צלול,אמי בידי והגופה שלו לידנו.
דם היה בכל מקום.
"אמי" אני אומרת שקול לא יציב והחלטי שלא שמעתי שנים "תביאי את האקונומיקה".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
