זה עוד יום ואני ממשיכה לתהות עד מתי משחק הרגשות המתמשך עוד יימשך. הדבר הזה מחרפן אותי. פוגע.
הדרך שבה אני מתכרבלת במיטה מעידה על זה שכואב לי. אני מניחה יד על לוח ליבי ומתכווצת מהכאב הנפשי שתיעל את עצמו לפיזי. זה משגע אותי.
אנשים קוראים לזה אהבה, אני קוראת לזה סיוט.
כבר נמאס לי להעמיד פנים שטוב לי. כי לא טוב לי. נמאס לי לחייך חיוכים ומזויפים ולומר שהכל בסדר למרות שזה לא נכון. שקרי.
וכן, הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, ולמה זה לא מסתדר? אין לי שמץ. אולי זאת חוסר ההחלטיות שלו. או אולי הדרישה המתמשכת שלי לתשומת לב גדולה. אבל זה לא עובד.
אני מרגישה משהו מזוייף באוויר, לא אמיתי, ואני תוהה מה קור, ולמה זה קורה, ולמה אני ממשיכה עם דבר שלא גורם לי נוחות מההתחלה.
אה. נכון. כי אני אוהבת אותו.
אבל מה לעשות, הוא אף פעם לא נתן לי הרגשה שזה הדדי.
הוא תמיד היה מרוחק, קר, פוגע.
ואחרי זה הוא תוהה למה אני מתקפלת ובורחת, ואז נהיית מרשעת וקרה.
ואני פוגעת בכוונה לפגוע. ואני מכאיבה בכוונה להכאיב. כי כואב לי ככה, להרגיש במסגרת קרה עוטפת אותי. מסגרת של אדישות. של חוסר אונים בלי שמץ של ידע מה עושים במצב כזה.
וכואב לי. וזה לא מפסיק. וכל יום כואב, כל שעה, כל רגע.
זה כואב להמשיך לעמוד למרות שהכל על סף קריסה, כמו לסחוב על הגב שלך סל גדול ומגושם לעבר שום מקום, יעד בלי מטרה.
מה הטעם להמשיך עם הסלע שאפשר להשתחרר ממנו ולהמשיך בדרך נקייה? קלה יותר?
כי אנחנו מתעקשים לסחוב את הסלע, לחשוב שיש תועלת, שבסופו של דבר לסלע יהיה עתיד טוב. דרך טובה יותר, ואז הוא יהפוך קל וננשא אותו בקלות, כמו בהתחלה.
שום דבר לא יהיה כמו שהוא היה בהתחלה.
הקלילות הרגילה, הפתיחות הזרימה, זה לא כמו אז. פשוט לא. זה לא מתקדם לשום מקום ואי אפשר לגלגל את הגלגל לאחור.
ואני חיה בזיוף. אני מרגישה שכל תנועה שלי מוציאה אותי יותר ויותר גרוע. זה פשוט לא ייאמן כמה אדם יכול ללכת ולהתחרט על המסלול שלו.
ושיהיה לי אומץ אני אסיים עם מה שאני התחלתי.
אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, וכמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה?
הדבר היחיד שאני רואה, זה זיוף.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
