מהפך הגורלות
פרק 1:
"מייסי!!! צאי מהחדר! עכשיו!" קרא אלי אבי.
יצאתי לאט ובזהירות מחדרי הקטן שבקושי הכיל מיטה קטנה, ארון פיצפון
ושידה לכל הדברים האחרים.
ומכוח ההרגל, שלמזלי היה קיים, התכופפתי בעת יציאתי מהחדר, וההרגל, שכרגיל,
לא טועה, עזר לי להינצל מבקבוק וודקה שאבי שלך לעברי בצרחות רמות.
"צאי מיד, גועל של ילדה! טינופת! בא שליח, טוסי מכאן ברגע זה!" ולמזלי, הלכתי כי הוא
זרק לכיוון המקום שבוא עמדתי לפניי שניה וספגתי את מלוא אופיו של אבי השיכור והמכה,
בקבוק נוסף.
פרק 2:
פסעתי לאיטי לכיוון החצר לראות מה מתרחש שם וראיתי שם שליח גיבן שכבר רגיל לראות את פרצופי
בירך אותי לשלום, מסר לידי מכתב ונאנח עמוקות .מצאתי לי אבן מחודדת ובעזרתה פתחתי את המכתב. ותוך כדי נכנסתי לביתי הרועש. עוד לפני שהספקתי לקרוא את הכתוב שמעתי את אבי קורא
אליי: " ג'וקית! בואי הנה מיד! ילדה כפויית טובה! אני, שגידלתי אותך, שהשקעתי בך את כל חיי, לא יכולת להביא לי מכתב מסכן אחד ,וכרגיל, התעופף לעברי בקבוק וודקה מלא שנזרק בכוונה לפוצץ
את ראשי לחתיכות...
פרק 3:
רצתי אל חדרי.
נשברתי.
לא יכולתי לשאת את העלבונות, ההתעללות, ההשמצה, חוסר האהבה...
מה לא הייתי עושה בשביל אבא נורמאלי, ואוהב... ובכלל,
איפה אמא? היא הייתה אמורה לחזור באותו היום...
שמתי לב למשהוא לבן וצחור (שלא בדומה לבגדי המלוכלכים והמתולאים...) בתוך כיסי.
זה היה המכתב.
פרק 4:
בסתר, בשקט, בלי שאף אחד ידע,
פתחתי את המכתב.
בכתב יד יפהיפה היה כתוב בדיו כחולה כשמי ערב:"אנאבל, אם במשפחת מרסל,
בת ליאנה ויעבקוב מרסל, נפטרה ב '14.5.48, במצריים.
וצוואתה: אני מורישה את חלקי לביתי הקטנה, אני יודעת שאני גוססת...
תיהי חזקה, לעולם אל תישכחי את עצמך!
אני מורישה לך תליון שבו נמצאת התמונה הראשונה שלנו יחד, כמשפחה מאושרת"
זהו.
לא יכולתי לנשום.
פרצתי בבכי תמרורים, ונקברתי תחת סמיכה למשך יומיים נוראים של מחשבות
מזעזעות על מותה של אימי.
לאחר פרק הזמן הממושך הזה, ארזתי את חפצי במהירות, התעופפתי בבית כמו רוח סערה.
אבי עוד לא הספיק להביא בקבוק להשלכה וכבר יצאתי מהבית מלוות בצרחותיו האיומות של אבי.
רצתי ולא עצרתי. לא ידעתי לאן אני רצה, ולא רציתי לדעת...
פרק 5:
עברתי בשבילים מפותלים, יערות, הרים ועמקים, אך בכל זאת המשכתי לרוץ...
בסופו של דבר רגלי העייפות והסדוקות החלו לדממם.
נפלתי ארצה, על ברכיי והתחלתי לפרוק את תרמילי.
ראשית, הוצאתי את התליון.
הנחתי אותו ברכות בכיס מעילי.
לאחר מכן פרקתי את חפצי: כרית קטנה, מסרק קטן, מימיה ריקה, לחם, גבינה וחסה.
אכלתי לאט ובשקט.
פרק 6:
לרוע מזלי, התחיל לרדת שלג. נזכרתי לאט לאט, שעכשיו חג המולד...
הנחתי את הכרית על הארץ, קברתי את פני בתוכה ומיררתי בבכי.
אט-אט נרדמתי...
כשהתעוררתי, מצאתי להקת שועלים עומדים דרוכים, מוכנים לזנק על הקורבן...
ומיהו הקורבן?
אני.
סקרתי לרגע את סביבתי, נואשת לקבל ממנה חסד, אך כלום.
צרחתי אל השמיים.
השועלים החלו להתקרב באיטיות.
זינקתי על רגלי, ורצתי במהירות.
את כל רכשי, כל מה שנותר לי, איבדתי במתקפת השועלים הארורה.
אוי, למה החיים שלי בזבל?!?!?!?!?
כשחשבתי שאיבדתי את השועלים המורעבים, נעצרתי.
מולי ראיתי בית, קטן.
התרחקתי כמה צעדים ממנו והתיישבתי לנוח.
הכנסתי את ידי הקפואות לכיסי ובכיתי;
בכיתי על רכושי שאבד, אמי שאבדה, חיי שבטח עומדים להגמר...
עצרתי את הבכי, והתעמקתי בכאב...
דימעותי קפאו על לחיי, וידי הסדוקות מקור החלו לדמם.
התחפרתי בתוך בגדי וניסיתי להרדם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
