הנה סיפור קצרצר שיהיה ארוך מאוד בקרוב...
זה פרק ראשון...
..............................................................................................
מהפך גורלות:
"מייסי! צאי מיד מהחדר! ילדה גועלית! טינופת!" קרא לעברי אבי.
יצאתי לאט ובזהירות מחדרי, וראיתי את אבי, פניו אדומות, ידיו מקווצות לאגרופים, בקבוק וודקה
בידו וראשו נטה ימינה בעווית מפחידה.
הוא צרח:"יש שליח בחצר... רוצי! מיד!"
ולמזלי, הצלחתי ללכת לפני שבקבוק וודקה התעופף לעבר המקום שבו עמדתי שבריר שנייה קודם.
בחצר, אכן, היה שליח.
הבעת פניו הרגיעה אותי, עיניו החכמות והתכולות בחנו אותי ובחיוך חביב הוא בירך אותי לשלום.
הוא מסר לידי מכתב וחבילה. על החבילה, בכתב מרוח היה כתוב:" הנה האספקה החודשית של הוודקה. עוד חודשיים אני מגיע לאסוף תשלומים."
את המכתב דחפתי אל כיסי בכדי שאבי לא יגזול גם אותו ממני.
כשלקחתי לידי את החבילה, מבטי התעכב על השליח המתרחק.
הוא הלך לאיטו במורד הרחוב הרעוע ונעלם מעיני.
כשנכנסתי הביתה, שמעתי צעדים חפוזים מתקרבים אלי.
זה היה אבא.
כאשר הוא ראה אותי, הוא ירק על רגלי וצרח בכל כוחו:" אח! ילדה מטונפת, ג'וקית!
כמה זמן לוקח להביא מכתב?!?! אני שהשקעתי את חיי בלטפל בך, טינופת קטנה, לא יכול
לקבל ממך את הדואר בזמן?!?!"
לא יכולתי לשאת את זה. הנחתי את הוודקה על השולחן, ורצתי לחדרי.
נעלתי את הדלת, ופרצתי בבכי מר.
למה!?!?!?!?!?!?
למה אני סובלת את ההתעללות, ההשפלה, הרוע, למה???
אחרי כמה דקות, נשמתי עמוק, אספתי את חפצי אל תוך תרמיל קטן, התלבשתי בבגדים חמים והתיישבתי על המיטה.
פתחתי את המכתב, ובו היה כתוב בכתב מסולסל ויפהפה:" אנבל, בת ליאנה ויעקוב מקביים, מתה בתאריך: 18.4.1995 במצריים. וצוואתה: אני מורישה את הדבר היקר לי מכל, לביתי, מייסי מקביים. אני מורישה לך ביתי, את תליון התמונה שלנו. בו אנו מצולמים כמשפחה מאושרת."
הכנסתי את המכתב לתרמיל, פתחתי את דלת חדרי, ופרצתי מחוץ לבית ובריצה.
לא ידעתי לאן ללכת, פשוט המשכתי לרוץ...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה