אז רכנתי אליו ושפתינו נצמדו
הרגשתי את הנשימה שלו, הרגשתי איך הוא רוצה להפסיק אבל לא מסוגל, הרגשתי את החמימות של לחיו, הרגשתי אותו, את ליבו.
זה היה בסתיו האחרון
הייתי אז ילדה
אל תכעסו עלי. פעלתי מתוך חוסר ניסיון, מחוסר ידע, מחוסר הבנה.הרגשתי שכל שאיפותי בעולם היו רק הוא.שכחתי מהכל.
זה היה בסתיו האחרון. בדיוק נכנסתי לכיתה החדשה אבל היא לא הייתה כמו תמיד כמו שהתרגלתי - היא הייתה אחרת, היא הייתה שונה. ניגשתי והתיישבתי על כיסא שהיה מחובר גם לשולחן. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי כזה במציאות. תמיד סיפרו לי שבכיתות מיוחדות יש כיסאות בודדים. עם שולחן לעצמך. הם אמרו שככה זה אצל העשירים, אבל אני לא הייתי עשירה - אני הייתי ממוצעת. אולי אפילו פחות. אז מה אני עושה שם? התיישבתי ובחנתי במבטי את שאר הילדים. הם ניראו לי שונים ממה שהכרתי. בבית הספר הישן הכרתי טיפוסים שונים - היה את החנון, היה את המופרע, היה את זה שלמרות שהיה נחמד - אף אחד לא היה חבר שלו, והייתה את מלכת הכיתה. רגע, אולי זה לא מתאים כל כך למצב הנוכחי, כי אז בדיוק ראיתי אותה - היא ישבה על השולחן של המורה עם שיער חלק שהגיע עד הכתפיים, היו לה עיניים גדולות, כחולות. והאודם - האודם האדום שלא אשכח.המורה נכנס וביקש מהילדה שעל שולחנו לשבת במקומה. דפנה הוא קרא לה. דפנה. הוא התיישב והחל להסביר, ודיבר, וקרא משהו מדף כתום, ואחר כך שר גם איזה שיר. לא הבנתי מה הוא שר, כי הוא שר בצרפתית. ואז זה קרה - בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהעולם נעצר. אף פעם לא הבנתי מה מדברים בטלוויזיה על ההרגשה הזאת, אומרים שחווים אותה פעם ראשונה ויחידה. אומרים שהלב מחסיר פעימה ואומרים שאתה מרגיש שלא אכפת לך יותר מכלום בשנייה הקסומה הזאת. קסומה - זאת המילה הנכונה. זה היה קסם. היה לו שיער לא ארוך ולא קצר - בערך עד ההתחלה של האוזן. האף שלו היה סולד - אבל לא יותר מדי, בדיוק במידה הנכונה. היו לו עיניים חומות לא גדולות או קטנות, הן היו באמצע. ושפתיו... כמו שפתי נחושת.
הוא הביט במורה שנראה מאוכזב מהאיחור האופנתי, וחשבתי שהוא ימהר לחפש את הכיסא הפנוי היחיד בכיתה -שהיה לידי. כל כך התפללתי לזה! אבל אז העיניים נפגשו. אל תטעו ותחשבו שעינינו הן אלו שנפגשו. לא ולא. אלה היו מבטיהם של הילד והילדה - דפנה.
הרגשתי את הנשימה שלו, הרגשתי איך הוא רוצה להפסיק אבל לא מסוגל, הרגשתי את החמימות של לחיו, הרגשתי אותו, את ליבו.
זה היה בסתיו האחרון
הייתי אז ילדה
אל תכעסו עלי. פעלתי מתוך חוסר ניסיון, מחוסר ידע, מחוסר הבנה.הרגשתי שכל שאיפותי בעולם היו רק הוא.שכחתי מהכל.
זה היה בסתיו האחרון. בדיוק נכנסתי לכיתה החדשה אבל היא לא הייתה כמו תמיד כמו שהתרגלתי - היא הייתה אחרת, היא הייתה שונה. ניגשתי והתיישבתי על כיסא שהיה מחובר גם לשולחן. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי כזה במציאות. תמיד סיפרו לי שבכיתות מיוחדות יש כיסאות בודדים. עם שולחן לעצמך. הם אמרו שככה זה אצל העשירים, אבל אני לא הייתי עשירה - אני הייתי ממוצעת. אולי אפילו פחות. אז מה אני עושה שם? התיישבתי ובחנתי במבטי את שאר הילדים. הם ניראו לי שונים ממה שהכרתי. בבית הספר הישן הכרתי טיפוסים שונים - היה את החנון, היה את המופרע, היה את זה שלמרות שהיה נחמד - אף אחד לא היה חבר שלו, והייתה את מלכת הכיתה. רגע, אולי זה לא מתאים כל כך למצב הנוכחי, כי אז בדיוק ראיתי אותה - היא ישבה על השולחן של המורה עם שיער חלק שהגיע עד הכתפיים, היו לה עיניים גדולות, כחולות. והאודם - האודם האדום שלא אשכח.המורה נכנס וביקש מהילדה שעל שולחנו לשבת במקומה. דפנה הוא קרא לה. דפנה. הוא התיישב והחל להסביר, ודיבר, וקרא משהו מדף כתום, ואחר כך שר גם איזה שיר. לא הבנתי מה הוא שר, כי הוא שר בצרפתית. ואז זה קרה - בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהעולם נעצר. אף פעם לא הבנתי מה מדברים בטלוויזיה על ההרגשה הזאת, אומרים שחווים אותה פעם ראשונה ויחידה. אומרים שהלב מחסיר פעימה ואומרים שאתה מרגיש שלא אכפת לך יותר מכלום בשנייה הקסומה הזאת. קסומה - זאת המילה הנכונה. זה היה קסם. היה לו שיער לא ארוך ולא קצר - בערך עד ההתחלה של האוזן. האף שלו היה סולד - אבל לא יותר מדי, בדיוק במידה הנכונה. היו לו עיניים חומות לא גדולות או קטנות, הן היו באמצע. ושפתיו... כמו שפתי נחושת.
הוא הביט במורה שנראה מאוכזב מהאיחור האופנתי, וחשבתי שהוא ימהר לחפש את הכיסא הפנוי היחיד בכיתה -שהיה לידי. כל כך התפללתי לזה! אבל אז העיניים נפגשו. אל תטעו ותחשבו שעינינו הן אלו שנפגשו. לא ולא. אלה היו מבטיהם של הילד והילדה - דפנה.