זה הסוף, תקופה נגמרת, חדשה מתחילה.
אני ושאר האורחים מתכננים לארוז את חפצינו, לנסוע למחוז חפצינו, לשוב ולהתראות רק עוד כמה חודשים תמימים.
רוב המארחים מסיימים עם זה באנחה מלאת , אבל אני יודע טוב מאוד כמה הם יצפו בכיליון עיניים שנשוב ונתראה, תמיד מחמם את ליבי לראות את ילדיהם קופצים על חבריי וצוחקים צחוק מתוק כשהם חוזרים אחרי תקופה ארוכה של פרידה.
אני לא יודע למה, אבל תמיד הרגשתי תחושת חמימות מוכרת שהילדה של מארחיי באה לעברי וחובקת את רגלי, הילדה הקטנה כמו בובה עדינה, שערות בלונדיניות רכות שאסופות לשתי קוקיות לצידי ראשה, עיניים כחולות שנראות בוהקות בצורה מוזרה, כאילו הכל משתקף בהן.
אבל כרגע, אנחנו עוזבים.
את הילדה הקטנה, הבובה הקטנה, לא אראה עוד כמה חודשים.
כשאחזור, כבר תגדל.
אני אתגעגע אליה.
כמה אתגעגע.
תמיד אמשיך להיות גאה בכך שליוויתי אותה פעמים רבות במשך השנה הזאת, ובעוד שנים אחרות.
כמה רציתי לראות אותה מתפתחת במו עיני, אך איני מסוגל לכך.
כשהתקופה החדשה תבוא פעם נוספת, האם תזכור אותי?
האם תיתלה שוב על רגלי, או אפילו אם תוכל - תתפוס במותני?
או שאולי תתלה בי מבט ביישני ותביט בי מהצד?
אני הולך לקראת דרך חדשה, ארוכה.
אבל אני אחזור, אני אחזור תמיד.
יחד עם שאר האורחים, אני עולה לאחד הרכבים, מביט לאחור ומביט בילדה הקטנה.
היא מחייכת חיוך מתוק, ומנופפת לי לשלום.
פתאום אין בי צל של ספק, היא תזכור אותי, היא תזכור ולא תשכח.
כי למרות שאני עוזב, איכשהו חלק ממני נשאר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
