פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1618 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים התרסקות של מלאכים (8) אנג'ל
ראש המלאכים נעץ מבטים נוזפים בשני המלאכים שישבו למולו במשרד שלו, התקפלו תחת כעסו. אבל ידעו שהוא מודאג, מאוד מודאג.
"דריאן," פנה למלאך הנופל בשמו. "עברו אלף שנים מאז שנחתת בעולם בני התמותה."
"עברו אלף שנים מאז שנכנסת לפיקוד פה." דריאן נשמע עוין.
"זאת לא אשמתי שגורשת, הפשע שלך היה הפשע הכי נתעב שיכול היה מישהו לעלות על דעתו, בטח ובטח שלא מלאך שאינו מלאך מוות!" הכריז ראש המלאכים, נעמד במהירות, והטיח בידו על השולחן בקול רעם.
"לייס," אמר ראש המלאכים והיא פנתה להביט בו. "מספר חודשים עברו מאז שסולקת מהעולם הבא."
היא הנהנה.
"החטא שלך היה פחות נורא, אבל עם כך, זוועתי במיוחד."
מבטה רפרף הצידה כדי שלא יוכלו לראות את הדמעות שנקוו בזווית עיניה, אב העבירה יד עליהן ומיהרה לנעוץ בהם מבט יבש מדמעות.
לייס ודריאן הצליבו מבטים. "כנראה ששיקרת לי." אמרו כאיש אחד, אחד לשנייה.
דריאן הנהן, ולייס הנהנה אחריו, אף אחד מהם לא היה באמת כן בנוגע לסיבות שלו להיות מסולק מהעולם הבא.
"דריאן, לייס, אני מצטער, אבל אני חייב לדון את שניכם לעינויים במשך עשרים ושלוש שעות, לאחר מכן שניכם תוצאו להורג בפומבי."
השניים פלטו נשיפת התפעלות ונעצו בו זוגות עיניים זוהרות.
הדלתות נפתחה בקול שריקה, שני חתיכות העץ הגדולות השתחררו מציריהן ומרוב מהירות התנגשו בקיר לצידן.
מבין ההריסות הופיעה נערה כשרגלה מונפת באוויר, נראית בת שש-עשרה לכל היותר, שערה השחור, החלק והמבריק גלש על כתפייה. עיניה הכחולות בהקו ברשעות.
את גופה הקיפה הילה סגולה ומדכדכת.
היא הייתה לבושה בבגדים שחורים, שמלה שחורה עם מחשוף, אבל שארית השמלה הייתה יותר מידי מרשימה כדי להביא את זה לכדי חיסרון, כל השמלה הייתה מלאה בקפלים סגולים, קצרים וארוכים, שנמשכו לאורך השרוולים והארוכים על ידייה ועד לחצאית הקצרצרה. מגפי העור הגבוהים שלבשה הגיעו כמעט עד ברכיה.
ליד אחת ענדה צמיד עור גס, עם פתיל כסף חלוש שעבר בו. לידה השנייה עטתה שתי טבעות, האחת, כסופה, עגולה, בעלת חותם של גולגולת, השנייה שחורה ומבריקה, בעלת סימן האינסוף.
מתחת לעיניה הדגישה במדויק בעזרת איפור, שפתון שחור היה מרוח בקפידות על שפתיה, על ציפורניה היה מרוח צבע שחור, בעוד שבאצבע האמצעית ביד ימין היה מצויר בקפידה ורד שחור.
הנערה הייתה בולטת, מאוד בולטת.
"סרנה! מה את חושבת שאת עושה?!" ראש המלאכים קפץ ממקומו.
"מבצעת את העבודה שלי." השיבה ונעצה בו מבט קצר, שלאחר מכן רפרף לעבר שני המלאכים הנופלים. "בשם הקדוש, לייס, אנחנו נפגשות שוב."
לייס והיא החליפו מבטים קרים. "כן..." מלמלה ביובש.
"קנטר, הם השבויים שלי עכשיו, לא שלך." פנתה לראש המלאכים.
"עדיין לא, מלאך מתועב שכמותך, הם עדיין תחת שליטתי, את תצטרכי לחכות עד המעבר החוקי לידייך." ירק קנטר בגועל. "עכשיו תסתלקי מכאן, חשבתי שמלאכים מתועבים כמוך לא אמורים לתעב שוב את המקום הזה מחרדת הקודש!"
"אני לא עוזבת עד ששניהם לא באים איתי!" סרנה חשקה שיניים ומגבה פתאום הזדקפו להן שתי כנפי מלאך, גדולות, עצמות אפילו, הן התנגשו בחפצים במשרדו של קנטר, הפילו קדים, ריסקו תמונות, מחצו תעודות, שברו גביעים, עיניה נפערו בצורה מפחידה וחשפו עין סגולה לחלוטין, בלי שום לובן, שערה שהיה שחור פעם הפך לסגול כהה במיוחד והתעופף בגלי רוח בלתי נראים. "אתה מבין?"
קנטר זעם במיוחד, השיער הלבן והארוך שלו שהיה אסוף בזנב סוס קצר החל לרחף גם כן, והקשר נפרם.
עיניו הירוקות נפערו, ובן רגע כיסתה אותו הילה זהובה, עיניו ושיערו, הכל הפך זהוב.
מגבו פרצו שתי כנפיים מוכפלות בגודלן מכנפיה של סרנה, כל כך גדולות עד שפרצו דרך החלון ושברו את הקירות כדי להתייצב בצורה הולמת.
"סרנה," מפיו יצא הד קול זהוב כשדיבר. "תוותרי על זה, עוד מעט הם יהיו שלך, קצת איפוק."
סרנה לא נראתה כאילו היא עומדת לסגת.
"לא סתם אני ראש המלאכים." פתח ואמר. "אם את רוצה שאוכיח לך את הסיבה, את מוזמנת להישאר."
היא פלטה אנחת אכזבה, זקפה את כנפיה, והחלה מתעופפת בחדר, לעבר החלון שקנטר לא שבר.
"אני אחזור, ואז כדאי שתחזיר לי אותם." היא העבירה את ידה על המנעול ופתחה אותו באיטיות, מבטה רפרף לעבר לייס. "אנחנו נהנה מאוד ביחד."
ובמילים אלו זינקה מהחלון הפתוח ונעלמה.
קנטר הרים את ידו ונקש פעם אחת באצבעו.
לפי פקודתו ההילה וכנפיו נעלמו, כאילו נשאבו לגופו, החפצים חזרו למקומם, התעודות נתלו על הקיר, הגביעים שיחזרו את צורתם וחזרו לארונות, הקדים נעמדו מחדש, שלמים בצורתם.
"וואו." פלטה לייס. "זה היה מדהים!"
קנטר חייך אליה, אבל אז חיוכו נמחה. "העינויים יחלו עוד מעט, אני ממליץ לכם להתכונן." אמר בקול יבש וליווה אותם החוצה ממשרדו.
דיאר נאנחה כששכבה על המיטה המשותפת שלה ושל גאן, מלטפת את בטנה העגולה, מאז שהעובר הקטן תפס את מקומו בבטנה לא הרגישה כאילו גופה הוא באמת שלה.
חודש. חודש עבר מאז שהמלאכים מצאו את מותם.
היא בעצמה ראתה אותם, את גופם המפרפר בחומר הנוזלי והירקרק, שבו הייתה אחת המפלצות שגאן הרוויח מאחד הניסוייים האידיוטיים שלו.
מאז לא הפסיקה לתהות אם הוא מצטער על מה שעשה, על כך שאיבד שני מלאכים טהורים בשעה שבחן את כישוריהם הפיזיים.
לאחר שהתחוור לגאן לגלות כי עשה טעות, הסתגר בזעם בחדרו ורק לדיאר הורשה להיכנס לשם ולדבר איתו.
דיאר נעצה עיניים זגוגיות בבעלה בעוד הסתובב בחדר ורטן בינו לבין עצמו וסינן כמה קללות חרישיות.
"אתה יודע, גאן, אני חושבת שהגיע הזמן שתתחיל להרגיע את הציידים." אמרה דיאר והסיטה אליה את תשומת הלב שלו. "עוד מעט יהיה לך יורש, אתה צריך להכין את הציידים לזה."
גאן הנהן, זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שגילה כלפיה הבנה.
"תגיד," הוסיפה. "אתה חושב שבעולם הבא... הזמן עובד אחרת?"
"לא חושב, אני יודע. הזמן שלנו עובר הרבה יותר מהר. ולהם הזמן לא קיים, זאת אחת הסיבות למה מלאכים לא מתים."
"אבל איך הם מתבגרים?"
"עד גיל מסוים, הגוף שלהם עשוי מאותו חומר שהגוף שלנו עשוי ממנו, אבל לאחר מכן הם מגיעים לבגרות נפשית מלאה והגוף שלהם מפסיק להתבגר."
"מאיפה גילית את זה?" שאלה דיאר.
"לא גיליתי לך הכל לפני שערכנו את הבדיקה המוחית שאישרה שלמרות שאת שונאת אותי, אין בך שום כוונות ריגול."
דיאר השתתקה. כשעשתה את הבדיקה שנאה את גאן בכל מאודה.
עכשיו... זה השתנה.
"אני לא חושבת שאני שונאת אותך יותר."
גאן נעץ בה מבט מלא משמעות מעורפלת, ונאנח.
"אני לא חושב שזה משנה כל עוד לא תהיה לך מודעות בנוגע לזה."
"אולי אתה צודק."
הוא העביר ממנה את מבטו הלאה, וחייך זה זמן רב. "זה לא אולי, זה בטוח. אני תמיד צודק. תלמדי את זה."
גאן התיישב על המיטה כשגבו מופנה אליה, ולאחר מכן צנח על המזרון, מושיט את ידו אל ידה ומשלב את אצבעותיו באצבעותיה.
"אתה הקמת את הציידים." אמרה בקול חולמני. "למה עשית את זה? איזו מן מטרה יש בללכוד יצורים על טבעיים?"
"הרבה יותר ממה שאת חושבת," הוא ליטף בידו הפנויה את הלחי שלה. "לאיזו מטרה את הגעת לכאן?"
היא משכה בכתפייה. "אני לא חושבת שלאנשים יש מקום אחר ללכת אליו. אלא אם כן הם רוצים למות."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים הנהנון נמרץ הלוחמת
יש בי דחף בלתי ניתן לעצירה לרצוח את דיאר.
אני אמעך את המוח שלה לעיסה דביקה ואוציא את העיניים שלה בעזרת כפית, אחרי שאפזר אליהן מלח גס ופלפל.
עד כדי כך הכתיבה שלך טובה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה? אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים את קצת קשת הבנה בתשבוחות, יקירתי. הלוחמת
כן, זה טוב, טוב מאוד!!!
מתי תתחילי לקבל את העובדה שאת מדהימה???
למה????? איך אפשר לא לשנוא את הדמות החרא הזאת?!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים אני קשת הבנה בכל דבר =) אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים בבקשה, העונג כולו שלי. הלוחמת
זה שאת גורמת לי לקרוא לדמות לא אמיתית חרא, זה כבר משהו. אז פשוט תקבלי.
דבר ראשון, אני בעד המלאכים, ואין לי כוח שהיא תתחיל להתמזמז עם גאן ה!@#$$@% בכל מקום ולא יהיה לך איכפת מאף אחד.
שזה עוד דבר מגניב בסיפורים שלך, אני לא ממש מצליחה ליצור דמויות שהן ממש חרא והן טובות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים או (אני אוהבת את המילה הזאת!^^) אנג'ל
אוקי.
מעניין כמה זמן היא תהיה בעד המלאכים...
אני חושבת שבפרק הבא. *חיוך פסיכוטי*
או שאולי היא עדיין תאהב אחד מהם...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מטריד. הלוחמת (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים יש! המשך! Tess
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה:) אנג'ל (ל"ת)
-
-
