אל תוותרו עלי בכזו קלות.
אני יודעת שהחיים שלי שווים כמו חיים של נמלה בעיניכם, אבל לא אכפת לי.
אתם תמיד אמרתם, תאמרו, ואתם אומרים את המוות ברוגע, כאילו שלמי אכפת.
לי אכפת! בסדר?
כנראה שאתם לא יודעים איך זה.
הידיעה שלעולם, לעולם, לא תראה אותו שוב.
הידיעה שהוא עזב אותך, לעולם.
העובדה שזו אשמתכם.
הריקנות שמופיעה, שאתה לא יודע מה לעשות איתה, ואתה לא מסוגל אפילו לבכות עד שאתה מעכל הכל.
אל הפעם הבכי לא יעזור.
אתה לא תקבל אותו בחזרה.
אתה לעולם לא תראה אותו שוב.
לכם לא אכפת, לי כן.
לי תמיד היה אכפת.
כי אתם, חסרי רגישות, חסרי לב.
בכל לילה, כשנזכרים, חייבים להפוך את הכרית הרטובה מדמעות לצד השני, כדי שיהיה אפשר בכלל לישון.
אחרי כמה חודשים, מתחילים לחזור לשגרה, אבל כלום לעולם לא חוזר להיות כרגיל.
הפרחים צבעוניים פחות, השמיים כחולים פחות, הדשא ירוק פחות.
החיים ריקים יותר.
ואז, מתחילים לחזור לחברים, מתחילים לצחוק שוב, החיוך חוזר לעלות על הפנים, העיניים שוב זוהרות.
ובכל זאת, כשכמעט בטוחים שלא שמים לב, פשוט בוהים ישר, חושבים שוב על המוות, נושכים שפתיים כדי לא לבכות, ואז ממיאים תירוץ ויואים לשבת בחוץ.
אף אחד לא בא.
כי אין אף אחד.
כולם עזבו, הלכו, השתנו.
פעם היינו ביחד, כשמשהו קרה, כולם טופחים על הגב ואומרים שיהיה בסדר.
עכשיו, במבט שליו ומעמיד פנים שעצוב, אומרים "משתתף בצערך".
זה מה שאתם גרמתם.
מי ביקש את זה? אנחנו לא.
אתם גורמים לזה לקרות.
אתם.
אתם רצחתם אותו, אותה, אותם.
ועכשיו אתם תרצחו אותי, במילים שלכם, במבטים שלכם, מבפנים.
אני מתחננת, בבקשה.
אל תוותרו עלי בכזו קלות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
![דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://simania.co.il/images/users/63456.jpg)
