לא יצא לי משהו לדעתי, אבל אני אשמח אם אתם תאהבו D:
----------------------------------------------------
אני כבר בכיתה ח', והרבה שנים כבר עברו. לא נדמה לי שהיא אפילו זוכרת אותי.
כנראה שלא, כי אנחנו יושבים יחד באותו שולחן בשיעור חשבון ולא נדמה שזה מזיז לה. השולחן הכי רחוק והכי צדדי, השולחן שכולם רוצים לשבת בו, מפני שמפה המורה לא יכולה לראות אם אנחנו מעבירים פתקים באמצע השיעור, או מדברים בלחש. היא אפילו לא רואה אותנו מכדי לשאול אותנו שאלות.
'השולחן המושלם.' ככה כולם קוראים לו מאז כיתה ו', מאז ששחר אונתר, שישב באותו מקום בו אני יושב כרגע, כל השיעור דיבר בפלאפון והמורה בקושי שמה לב.
עכשיו אני יושב באותו שולחן, ולצידי אנני, שכשעוד למדה יחד איתי בכיתה א' כולם כינו אותה 'ספאטס', משום שהכלב הדלמטי שלה רדף אחריה ביום הראשון ללימודים עד לבית הספר, והתפרץ לכיתה בזמן שיעור חברה.
אחרי כיתה א', היא עזבה.
היא לא זוכרת. היא בטח לא זוכרת אותי. לא את מה שעשיתי בכיתה א'.
אני בוחן אותה לרגע. היא יותר יפה מאשר מכיתה א'. הרבה יותר יפה.
היא הייתה מרוכזת בדברי המורה, כנראה שוכחת שבשולחן הזה לא צריך להתרכז בשיעור מפחד שהמורה תתפוס אותך חולם. טוב, לא פלא שהיא שכחה. היא לא הייתה פה מאז כיתה א'.
היה לה שיער בצבע חום סתמי, וככה גם עיניה המלוכסנות. אבל למרות הצבע הסתמי, איכשהו, זה בכלל לא היה סתמי.
היא גבהה מאז, היא כבר כמעט מגיעה לגובה שלי. והיא גם רזתה, אני חושב.
תלשתי מהמחברת דף, וכתבתי שם בכתב הכי ברור שיכולתי, מה שהיה קצת קשה, כי הכתב שלי תמיד היה מבולגן:
את יודעת, שכשיושבים בשולחן האחרון, המורה לא רואה. את לא צריכה להעמיד פנים שאת מתרכזת בשיעור.
קיפלתי את הדף והחלקתי אותו לעבר החלק שלה של השולחן.
והיא, כאילו ציפתה לכך, פתחה במהירות את הפתק וקראה אותו. היא הוציאה עט שחור מהתיק שלה וכתבה גם כן משהו. היא החליקה אותו לעברי.
'אני יודעת'- היה כתוב שם-'אני זוכרת את השולחן הזה מכיתה א'. המורה תמיד התעלמה ממי שישב שם במשך כל השנה ההיא.'
'רגע!'- כתבתי שם בעט הכחול שלי-'אז... את זוכרת אותי?'
היא שוב קראה את במהירות וכתבה בעט השחור. שמתי לב משום מה, שמתי לב שהיא כותבת היא משעינה את ראשה ימינה, ומזיזה את שיערה אל מאחורי אוזנה. היא החליקה שוב את הפתק לעברי.
'ישבת לידי גם כשהיינו בכיתה א', לא? נדמה לי שכן. אני זוכרת שיום אחד שפכת עליי שוקו.'
הופתעתי שדווקא את המקרה ההוא מכולם היא זוכרת. ששפכתי עליה שוקו. כתבתי על הפתק, שמרוב הכתב הגדול של אנני כמעט ונגמר שם המקום.
'והיום ההוא, את זוכרת, שהכלב הדלמטי שלך איכשהו דפק על דלת הכיתה, ואז הוא נכנס לכיתה קפץ על השולחן וליקק לך את הפנים? זה היה ממש קורע!'
אנני, או שיותר נכון לומר, ספאטס, צחקקה בשקט והסמיקה, ומיהרה לכתוב בחזרה.
'אתה לא זוכר? הכלב הפיל אותי מהכיסא, אבל אותך הוא ליקק, לא אותי. מאז אותו יום קראו לי ספאטס, על שמו, נכון? אני חושבת שכן. אני כבר לא כל כך זוכרת. בכל אופן, הכלב שלי כבר מת מזמן, הוא היה כלב זקן גם אז. אבל היה כיף לראות אותך (היא הדגישה בשלוש קווים כהים את ה'אותך') סובל לשם שינוי' היא הוסיפה סמיילי שנראה מתפקע מצחוק.
'לראות אותי סובל לשם שינוי?' כתבתי, בתקווה שהיא תענה משהו שהוא לא מה שחשבתי.
היא שוב השעינה את ראשה הצידה בעודה כותבת בעט השחור בכתב גדול ונפוח על הדף.
'אתה תמיד הצקת לי וצחקת עליי. זה היה כיף לראות אותך נבהל מהכלב שלי'
לא ידעתי מה היא מרגישה לגבי מה שכתבה. חבל שהיא לא הוסיפה סמיילי גם הפעם...
'סליחה.' כתבתי על דף חדש ממחברת חשבון, כי הדף הקודם היה כבר מלא במשהו שנראה כמו קשקוש בצבעי שחור וכחול, אלא אם כן ממש מתרכזים ומנסים להבין מה זה. משום מה שמחתי שגם הכתב שלה מבולגן כמו שלי.
'זה בסדר'- היא כתבה והוסיפה סמיילי מחייך-'זה היה מזמן. בוא נפתח עכשיו דף חדש, טוב?'
הסתכלתי על אנני-ספאטס והנהנתי. היא חייכה.
היא שמה את הדף באמצע השולחן, והמשיכה לכתוב שם
'שלום, אני אנני.' היא כתבה כמו שאומרים בכל היכרות חדשה.
'אני יכול לקרוא לך ספאטס?' כתבתי, משום מה, בעט השחור שלה.
והיא הנהנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
